ישועות מלכו על הרמב"ם צג

רש"י ז"ל ודאי פשוט דכשר. והנה לכאורה י"ל מה שהקשו הפוסקים על המאריכים תפילת השחר ביוה"כ אחר חצי היום, הו"ל להקדים תפילת המנחה ולפ"ד רבינו י"ל כיון דתפילות נגד קרבנות ניתקנו ביוה"כ אם הקדים תמיד של בין הערבים פסול צריך להתפלל קודם תפילת מוסף] וזה נכון לדעת רבינו ז"ל, ולפום ריהטא יש ראי' לרבינו ז"ל מהא דאמרינן בס"פ שני שעירים דאם שחט א' מהשעירים קודם שהגריל בחוץ חייב דחזי לשעיר הנעשה בחוץ ופריך הא מחוסר עבודת היום ואי ס"ד דאם הקדים בדיעבד כשר לק"מ דהא כיון דבדיעבד כשר הקרבן ל"ל בה א"ו כדעת רבינו ז"ל ולשי' רש"י ז"ל צ"ל דס"ל דכל היכי דלכתחילה פסול לא מקרי מתקבל בפנים וזה ודאי תימה דהא כל הקרבנות צריכים מקודם **(אולי הכוונה בשלמים ששחטן בחוץ קודם פתיחת ההיכל פטור ת"ל מטעם דנשחטו קודם לתמיד של שחר והכא ל"ש תירוץ התוס' ריש עירובין דבדיעבד כשר מ"מ לשי' רש"י מקרי אינו מתקבל בפנים וצ"ל תמיד של השחר ובאמת יש לחקור בשי' הרמב"ם בהלכות מעשה הקרבנות דשוחט בחוץ בלילה חייב והרי נשחט אחר תמיד של בין הערבים וצ"ע. המגיה.)** תמיד של בין הערבים וצ"ע. מיהו רש"י שם כתב דאע"ג דבדיעבד כשר מ"מ לא מחייב ומדברי תוס' שבועות (דף ח': ד"ה לטומאה] נראה להדיא שחולקין שכתבו דלאו אורחא דמילתא להקריב ודבריהם צ"ע קצת דהא שני שעירים מעכבין ואפשר דל"ל רק חד [ועיין בספר מעין החכמה למחבר עצי אלמוגים] עכ"פ נראה מדברי התוס' שחולקים ע"ז, ונלפענ"ד דאף לרבינו דוקא באיל דמבואר בקרא בפ' אחרי וס"ל דג"ז מעכב דשינה בלבן אע"ג שיש לתמוה למה יפסל האיל וצ"ל כיון שאם תאמר שכשר יפסל עבודת בגדי לבן א"כ נפסל, ועוד דלב ב"ד מתנה וכן בשעיר דכתיב בקרא מלבד והוקש כדאמרינן בריש שבועות אבל שאר קרבנות ששינה הסדר כגון שאיחר התמידין גם רבינו מודה דלא מפסל דבגדי זהב אינו מעכב וכיון דלא כתיב בהאי פרשה אין לנו לפוסלו וכן נראה מדברי רבינו, ועיין בחי' הרמב"ן שכתב דלד"ה הוצאת כף ומחתה אינו מעכב וה"ר מתוספתא והיינו דלאו עבודה הוא, ומדברי רש"י לא נראה כן, [עיין תו"י ס' ד"ה אבל] גם נראה מדברי הרמב"ן דג' מחלוקת בדבר ואין זה דעת רבינו אלא דר"י לפירושו ובזה י"ל קצת דברי רש"י [דלת"ק אף בבגדי זהב מעכבין] עכ"פ לד"ה אין כאן חשש ודעבד כמר עבד דאין זה מעכב כלל, ולמש"כ גם במחלוקת המוספין אינו מעכב: הלכות קרבן פסח

פל"א ה"א מצות עשה לשחוט את הפסח בי"ד בניסן, הנה בש"ס פסחים צ"ו מבואר דפסח מצרים הי' מקחו בעשור משא"כ פסח דורות ולפי שי' רש"י ותוס' מ"מ הי' צריך ביקור ד' ימים והא דמבואר בפסחים פ' אלו דברים דיכול להקדיש פסחו בע"פ שחל להיות בשבת היינו דבעל הטלה בקרו ד' ימים מקודם, דפסח דורות א"צ מקחו מבעשור אבל רבינו השמיט דפסח דורות טעון ביקור רק גבי תמיד הביא ההוא דביקור ד' ימים ובאמת פשט הסוגיא דפסחים צ"ו משמע כשי' רש"י ותוס' דדרשינן מקרא דוהי' לכם למשמרת ומהקישא דהזה דטעון ביקור ומצאתי להרב פמ"ג שעמד בזה

ונ"ל שרבינו סמך על הנאמר במכילתא פ' בא דתניא התם והי' לכם למשמרת להוציא פסח דורות דפסח מצרים מקחו מבעשור ופסח דורות מקחו כ"ז והרי ההוא קרא דוהי' לכם למשמרת אביקור קאי וכמבואר בסוגיא ומשמע מזה דע"י דרשה זו גם מביקור איתמעט ואע"ג דהמכילתא מסיים דפסח דורות מקחו כ"ז ומשמע דרק ממקחו מבעשור איתמעט מ"מ כיון דדריש מקרא דלמשמרת דאביקור קאי אלמא דשי' המכילתא דדא ודא אחת הוא וכל שאינו טעון קיחה מבעשור אינו טעון ביקור

והא דקאמר בש"ס אקרא דוהי' לכם למשמרת דלא אתי למעט פסח דורות מטעם דרשה דהזה י"ל דהרי עכ"פ מקחו מבעשור איתמעט מזה קמא ולא פרכינן הרי כתיב זה דיהי' כל עבודות הזה שוות אלא ע"כ כיון דגלי קרא דמקחו מבעשור אינו נוהג בפסח וע"כ דהא דועבדת אינו קאי על זה וכמו כן י"ל על ביקור, ונ"ל דלדעת רבינו דמקחו מבעשור וביקור חדא מלתא הוא א"כ כמו דאימעיט מהזה קמא מקחו מבעשור כמו כן אימעיט ביקור א"כ הזה דנאמר בוהי' לכם למשמרת [מיותר א"כ] נימא דדרשינן גז"ש מהזה דכתיב בועבדת וכמו דפסח מצרים הי' טעון ביקור כמו כן פסח דורות ומשני דאיצטריך הזה למעוטי פסח שני ואיצטריך תרי מיעוטי חד על פסח ראשון וחד על פסח שני דאי הוי כתיב חד מיעוט הוי דרשינן לי' אפסח שני כנ"ל לפרש סוגית הש"ס עפ"י שיטת רבינו ואף שזה דחוק, מ"מ מסתימת דברי המכילתא דממעט מקחו מבעשור מקרא דלמשמרת משמע כדעת רבינו

ודע דהא דפסח מצרים הי' טעון מקחו מבעשור מ"מ מבואר במכילתא דבדיעבד אינו מעכב אמנם בתוס' סוכה דף מ"ב כתבו דבתמיד הביקור ד' ימים מעכב א"כ לדידהו דבפסח דורות טעון ביקור מהיקש דתמיד א"כ מעכב הביקור והא דתנן דמושכין ידיהן עד שעת שחיטה היינו שבקרו אותו בני חבורה ראשונה דממקחו בעשור וודאי איתמעט פסח דורות אמנם דעת רבינו דאף לכתחילה א"צ ביקור ד' ימים וע' ע"ז דף ה' דמשמע דלמצוה מן המובחר צריך תלתין יומין ויש לדחות

[ולכאורה שי' התו' תמוה מהא דמבואר בפסחים ע"א: דשחטו ונמצא בע"מ חייב משמע דרק משום דנמצא בע"מ והרי ת"ל דאם נמצא בו מום לא נתבקר וע"ש בפרש"י ד"ה שחטו ונמצא בע"מ. ואף בדיעבד פסול וביותר תקשה דמה משני שם בגמ' תיקן דאם עלה לא ירד והרי בפסול דאינו מבוקר דלא הוי פסולו בקדש וודאי ירד א"כ למה חייב וצ"ע, המגיה]

ודע דבפסחים ובר"פ האיש מקדש משמע דשחיטת קדשים בעי בעלים והא דאחר שוחט הוא מטעם שליחות, ויראה דמ"מ אינו אלא מ"ע ולא לעכב תדע דהא בפ"ק דחולין בעי אי קטן יש לו מחשבה הניכר מתוך מעשה כגון דקאי עולה בדרום ות"ל דקטן לאו בר שליחות הוא, ויש לדחות דאיירי בקרבן של הקטן עצמו כגון במחוסרי כפרה

אבל יש להוכיח מהא דמבואר בריש זבחים דשינוי בעלים לא הוי רק בזריקה לא בשחיטה ושחט עולת ראובן ע"מ שיתכפר בה שמעון כשר ועלה לבעלים לשם חובה ואי שחיטה בעי שליחות א"כ אין לך שינוי בשליחות גדול מזה שלא שחט לשם הבעלים אלמא דאין שליחות מעכב כלל **(וכן משמע מדברי רש"י בפסחים ע"ב ד"ה בפסח שאין לו קצבה. המגיה.)** ובזה אין מקום לקו' הגאון מהרי"ל