ישועות מלכו על הרמב"ם עט

תו אפשר ללמוד מק"ו אזהרה ופי' זה נכון בשיטת רבינו, ולדעת הסמ"ג לא ידעתי למה לא חשב כדלעיל חוץ לירושלים ואפ"ל בדוחק עפ"מ שפי', גם לא ידעתי למה לא חשב לאו המבואר בש"ס, ולרבינו ניחא דלטעמי' דלא בהתרבות הלאוין יתרבה המספר וכן לענין מלקות, ומתוך מש"כ תבין שיש ליישב היטב קו' התוס' בפסחים שהקשו שם ל"ל הקישא הא בהדיא כתיב ל"ת לא תוכל לאכול בשעריך וגו' ולמאי דפירשתי דמשום טומאה לא לקי א"ש וג"ז ראי' נכונה לדעת רבינו בפרט דאיהו ס"ל דלא לקי על הנאה, וליישב קו' הצל"ח נראה דלא אמרינן הכי אלא היכי דאינו אלא כעין גילוי מלתא ועיין במש"כ רבינו בפ"א מה' ט"מ אלא דבגילוי מלתא בלבד לא סגי משא"כ בהא דמעשר ועיין לקמן בפ"ה מה' איסורי מזבח בכלל זה

ויש לתמוה על רבינו שהשמיט מימרא ערוכה בפרק הערל שמע"ש שנטמא אף שאסור באכילה ושתי' ואפילו בהדלקה מ"מ מותר לסוכו וא"ל מהא דילפינן בפסחים, כ"ד מק"ו דמעשר והרי בקודש אסור בסיכה בטומאה דהתם מל"ת שמעינן שפיר היתר ואין בזה כדאי לדחות מימרא שלימה בש"ס

ה"ח ולתנו לע"ה, הר"ש פי' בירושלים מותר ליתן לע"ה פירות וכ"נ לכאורה דאי חוץ לירושלים מאי אריא דמאי אפי' ודאי דבחוץ ליכא איסור באוכל בטומאה כמבואר לעיל בה"א ואפשר דודאי אסור לטמאות, והנה למש"כ רבינו בה"י דדוקא פחות מגרוגרת, לכאורה אסור לתת לו פחות מכגרוגרת דהא בירושלים אין לו פדיון לאכול בטומאת הגוף ואי בנטמא בטומאת ע"ה ומע"ש שנטמא פודין ואפי' בירושלים הא פחות מכביצה אינו מקבל טומאה מד"ת וא"כ איכא למיחש שלא יצרף רק שיאכל כך, גם יש לעיין הא בנטמא בולד הטומאה מדרבנן אין פודין וטומאת ע"ה אינו אלא מדרבנן ואפשר דבדמאי הקילו ואפי' נטמא בטומאה דרבנן פודין דהם אמרו, ומ"מ דברי רבינו דאינו מותר ליתן רק פחות מכגרוגרת לא ידעתי מנ"ל כיון דאוכל כנגדו, והרב בתויו"ט סתמו לה בפיה"מ ונראה מדבריהם דאפי' יותר מותר ולכאורה הי' אפ"ל בין ירושלים לחוץ לירושלים דאיכא למיחש שיאכל בחוץ ובהכי הוי מדוקדק לשון רבינו ז"ל ודו"ק

הי"ד עיסה של מע"ש, עיין בהשגת הר"א ז"ל ובאמת שקושיתו חזקה דכיון דנתרבה המדה, והנה למש"כ רבינו בפי"ג ה"ד מה' תרומות] דבלח בלח הכל הולך אחר הרוב, יש ליישב דברי רבינו דכיון דאזלינן בתר רובא ל"ל בה, ועיין בר"ש פ"ג משנה (ח' ט' דחלה] בטבל רוב א"צ להפריש רק לפי חשבון וכיון דאין בילה ע"כ בלח א"כ יפריש אפי' ממ"א על הכל וע"כ דכשמפריש אין כאן איסור, ובזה מיושב קו' בעל מח"א, והנה מבואר בתוספתא פ"ב דתבשיל שמתובל במע"ש אין לו פדיון דאינו בעין ואע"ג דמצי להפריש, כדמוכח בפ"ג דחלה לפדות א"י, וצ"ע גם בזה על רבינו שלא ביאר כן, עיין בר"ש ורע"ב בפ"ח דשביעית משנה ב' דמע"ש מותר להדליק בו את הנר ודוקא בטמא אסור להדליק אבל בטהור מותר להדליק וכבר תמה ע"ז הגאון רעק"א ז"ל

הי"ז מעשר שני ממון גבוה. בפרק הא"מ תנן דבמע"ש בין בשוגג בין במזיד לא קידש ומשום דמע"ש ממון גבוה ולר"י בשוגג לא קידש במזיד קידש ובירושלמי שם אר"א מקדשין בפרוטה של מע"ש ופי' המפרש בפ"מ דאפי' למ"ד מע"ש ממון גבוה היינו מעשר גופי' אבל הלקוח בכסף מעשר לא הוי ממון גבוה, ואמת שכן מצינו בסוכה מ"א דיש הפרש אבל לא משמע כן בירושלמי פ"ק ה"ב דמע"ש דהלוקח בהמה ממע"ש פטורה מבכורה וע"כ דאף הלקוח ממון גבוה דא"כ למה יפטור מבכורה וע"כ דאין הפרש, וכ"נ מדברי רבינו לקמן גבי מעשר [הכונה על פ"ז הי"ט] באופן שנראה שאין הפרש בין לקוח למע"ש גופי' למ"ד ממון גבוה, והא דאמרינן בירושלמי בפרוטה של מע"ש פי' הריטב"א [בקידושין דאם שו"פ למי שיעלנו ע"ש] ופי' זה דחוק והיינו דמקודשת בגבולין ונהי דמע"ש אסור בהנאה מ"מ הנאה זו מותרת כמו במוכר שלמים, ועי' בס' קצוה"ח (סי' ת"ו] שהקשה הא שלמים אסורי הנאה נינהו ואין זה כלום דכל לצורך ל"ל בה ול"ש איסור הנאה, ולישנא קמא דרש"י בקידושין אינה מקודשת בגבולין דממון גבוה, ולל"ב כל שיש בכאן שו"פ מקודשת, והנה הר"ן בסוכה כתב דמע"ש אפי' חוץ לגבולין נפיק דמקרי היתר אכילה, ובעל תויו"ט תמה מסנהדרין קי"ב והיינו דאפי' אם נאמר משום היתר אכילה ע"כ דזה לא מקרי היתר אכילה, אמנם כ"כ הר"ן והרמב"ן ותוס' בפרק הזהב דכל שנכנס לירושלים תו הו"ל ממון הדיוט. אע"ג דאסור באכילה ולפ"ז דברי הר"ן כפשוטו דמדתנן מע"ש בירושלים ע"כ שיטול דוקא בירושלים, וז"א למ"ד ממון הדיוט נהי דבגבולין ממון גבוה מ"מ אחר שכבר נכנס אע"פ שיצא מקרי ממון הדיוט, ועיין במנחות דף פ"ב דמבואר אפי' בלקוח מקרי ממון גבוה, ובעיקר דברי רבינו שתי' הר"י קורקס כבר הקשו האחרונים דהא בחלה כ"ע לא פליגי, וה"ה לענין מצה, וע"ק הא דפסק רבינו בה' עכו"ם גבי עיר הנדחת דאפי' בגבולין אסור, והרי חלה בגבולין פטור, והנ"ל שסמך רבינו על הא דמבואר בירושלמי דר"מ למד ממעשר בהמה וכן נ"ל דתלי אי קק"ל ממון בעלים דודאי לא עדיף מע"ש מקדשים קלים וכיון דקק"ל ממון בעלים אף דבודאי הוא של גבוה אלא דאפ"ה ממון בעלים, ועוד דבהדיא ילפינן בפ"ב דבכורות מעשר דגן ממעשר בהמה, והיינו מע"ש מבהמה ובבהמה קיי"ל נהי דאם מכר לא עשה כלום מ"מ מקרי ממון בעלים, ונהי דלר"מ כיון דאין בו דין ממון לא מקרי שלו אנן כריה"ג קיי"ל, וכיון דמעשר בהמה דהוא קודש גמור ואפי' מכרו מ"מ מקרי ממון בעלים ק"ו מע"ש והא דקאמר לימא דמסייע לי' היינו אליבא דר"מ, ויש לה"ר גמורה מהא דחלות תודה [דיוצאין בהן ידי מצה כמבואר בפרק כל שעה] ות"ל דלאו ממון בעלים הוא, א"ו נהי דממון גבוה מ"מ כיון דאית בי' היתר אכילה ש"ד וזה ראי' ברורה לדעת רבינו ז"ל, ולפ"ז גם בגבולין נהי דממון גבוה מ"מ הו"ל כמעשר בהמה דמקרי ממון בעלים לר"מ אפי' חוץ לגבולין, דהא דאמרינן היינו משום דהתם אינו אלא בראוי לאכילה וכן בחלה דוקא לצורך אכילה כמש"כ בהל' תרומות אבל מעשר שני ל"ש בי' היתר אכילה כיון דנוהג אפי' בדבר שאינו אוכל, והתם קאזל הסוגיא למ"ד קדשים קלים ממון גבוה אבל לדידן לא עדיף מעשר שני ממעשר בהמה, כן נראה לי ליישב דעת רבינו ז"ל

פ"ד ה"א ואינו צריך לפרש, ראיתי מקשים הא צריך דוקא עסוקין באותו ענין כדמסקינן בפ"ק דקידושין, ול"נ דדוקא בקידושין וגיטין דדברים שבלב אינם דברים הוא דבעינן עסוקין באותו ענין, אבל בחילול למאי דקיי"ל מע"ש ממון גבוה הוא אפי' בדיבור נ"ל דצ"ל מחשבה] נתחלל כמו תרומה (וקדשים] וחילול נמי כיון דממון גבוה הוא דינו כהקדש, לכן לא הוצרך רבינו שיהא עסוקין באותו ענין כן נ"ל ברור, וראיתי להרב בתויו"ט שכתב לחלק משום דצריך דעתה ובגירושין באמת אינו אלא פסול, ואינו מחוור דדוקא בגט שנתן לה וכתב לה הר"ז גיטך משא"כ הכא [גבי פדיון מע"ש], והנכון כמש"כ, מיהו דעת הר"ש דגם במע"ש צריך דוקא עסוקין