ישועות מלכו על הרמב"ם עא

דאין הגידולין נחשבין כעיקר מ"מ לא מבטלי דאין היתר בטל כמש"כ הר"ן בפ' הנודר מן הירק, וכבר עמדנו ע"ז בחי' ליו"ד סי' צ"ב אבל מ"מ לדינא לא נפשטה האיבעי' והא דבצל לחומרא, ועיין ברשב"א דמעשר ממ"א ולר"ן כיון דגידולין נמשכין אחר העיקר מותר וא"ל כיון דלא נפשט, ואפשר דאין הגידולין נמשכין הא היתר לא בטל א"כ למסקנא אמאי לא פשטינן דאין הגידולין מבטלין אדרבה הרי הן כמוהן י"ל דלמסקנא בנדרים שם] עשר תעשר גזה"כ דלא בטל כמו בשביעית דודאי מבטלי משום דע"י קרקע בטילה כדמסיק התם בנדרים, ולפ"ז אפשר גם להרשב"א ז"ל מותר להפריש, ולפ"ז משמע לכאורה דטבל למעשר שזרעה דצריך להפריש לפי כולה, והא דקתני ואותה ליטרא היינו משום דהתם זרעה בשביעית וכיון דלענין שביעית מבטל אפי' לחומרא לת"ק אם רוב האיסור דשביעית בטלה ע"י קרקע וכיון דבטל לגבי שביעית ושביעית פטור מן ההפקר ולא אמרינן בתר עיקר שדינן לה ממילא אין לחייבו במעשר, אך מדברי הרא"ש נראה מבואר דפטור וא"ח בתרומת מעשר אלא מן ליטרא, אמנם טעמא לא ידענא, ונראה דהרא"ש לטעמי' דס"ל דגידולין ודאי לא בטל לגבי עיקר ואין נחשבין כמוהו אבל להרן ז"ל קשה, והאמת כי סוגיא דמנחות מכרעת כדברי הר"ן, וע' תוס' מנחות ע' שהקשו מהא דליטרא מעשר ולא הבנתי כי הקו' היא קושית הש"ס [עיין תשובת חוות יאיר סי' רכ"ד]

והנה בהא דליטרא מעשר שזרעה דחייבת בשתי מעשרות תרומת מעשר כמו שהיתה חייבת מתחילה וגם מעש"ר יש לע' כי לפמש"כ הרא"ש דמדינא חייבת בתרומת מעשר שהיתה חייבת מתחילה ולא פקע שם טבל למעשר דאין הגידולין מבטלין לעיקר ויל"ע גם בזה דהא במנחות איבעי' דלא איפשטא אי גידולין מבטלין העיקר ולמש"כ הר"ן דאין איסור בטל ניחא, אך גם לפ"ז קשה הא דפריך לעיל אברייתא זו ומשני שאני מעשר דדיגון קגרים והול"ל דאיסור אינו בטל, ואפשר ליישב בדוחק, ומ"מ ע"ד הר"ן רבים חולקין, ועיקר הפירוש כמש"כ הרא"ש דאין דרך לזרוע לכן לא בטל א"כ י"ל דלא עדיף מהא דבצל ואינו אלא לחומרא, וכשמפריש ממ"א הו"ל מפטור על החיוב. גם יש לעיין הא צריך לעשר הכל ממ"א כיון דליטרא זו פטורה דלא בטלה וכ"כ הרשב"א בהדיא, ובזה אינו מספיק תירוץ הר"ן לעיל דמדינא הכל מותר דהא לדידן אין הכל מעשר טבל וא"נ דאין הגידולין מבטלין את העיקר א"כ הדר הו"ל מפטור על החיוב, ולדעת הסוברין דרבינו ס"ל יש בילה א"ש ודו"ק

דע דט"ס יש כאן בדברי רבינו שכתב דבצלים אין דרכן להזרע, ובש"ס מנחות מבואר להיפך, [ועיין ברהז"ב כאן]

ה"י חייב לעשר, נראה דמעשרות מקולקלין דמדינא א"י לתרום על של חבירו כדמפורש בירושלמי פ"ז דדמאי וכי אדם מתנה ע"ד שא"ב וצ"ל דאע"ג דיכול להפריש על של חבירו משלו וא"צ דעת בעלים היינו מטעם שליחות אבל התם שאמר יהי' תרומה או מעשר לכשיבואו לרשותו אסור דעיקר מה' שתורם על של חבירו מצד שליחות הוא וכשאומר שיהי' מעשר לכשיבוא לרשותו אז הוא הבע"ד ופקע רשותו, כנ"ל ללמוד מירושלמי זה, ולפמש"כ אסור לפרוש דבשל מלך לא שייך זכי' דא"ש לנכרי ולפ"ז מעשרותיו מקולקלין וצריך לפרוש ממ"א כעין שכתבו התוס' בגיטין מ"ז: ד"ה טבל ועמש"כ בפ"ד דתרומות

ומש"כ הרב משנה למלך בהלכה ז' לא דק במחילת כבוד תורתו דאין ענין ליש בילה וזה פשוט

פ"ז ה"א מי שהי"ל מאה לוג של יין טבול, עימש"כ לעיל פ"א ה"כ

ה"ג ויש לאדם לקבוע מע"ש, עיין בהשגות, ובכ"מ שהביא ראי' מירושלמי דדוקא במעשר ותרומת מעשר אבל בת"ג לא, ואני תמה מאד דהא הכא ע"כ בלא הופרש ממנו מעשר עדיין והיינו שהקדים מע"ש לראשון דקיי"ל דמעשר ראשון לא נפטר דכל הקודם לחבירו חבירו מתחייב בו, ולפ"ז קשה טובא הא דקאמר רבינו יש להקדים הא אסור להקדים, וכן בירושלמי מבואר להדיא דמקדים וע"כ בדמאי (איירי דמותר להקדים כמש"כ רבינו לקמן בפ"ט ה"ו] וממילא אין כאן ראי' מירושלמי זה דתרומה אסור להפריש ממה שהי' כבר שם מעשר עליו [דהרי דמאי פטור מתרומה], וליישב דברי הר"א ז"ל נ"ל דמפשט פשיטא לי' דאין תורמין כדתנן בפ"א דתרומות והיינו לפי [פירושו בפ"ה הי"ג מהל' תרומות ע"ש] אלא ממעשר דק"ל לזה הוכיח מירושלמי דמעשר מותר אכן לפמש"כ שם דלדעת רש"י [נ"ל דצ"ל הר"ש] מותר להפריש תרומה אין כאן קושיא כל עיקר, גם דברי רבינו ז"ל נ"ל דרשאי להפריש אפי' תרומה ומה שלא נקט רבינו תרומה היינו כיון דע"כ בדמאי איירי, הן אמת שדברי רבינו קשים קצת דנראה דגם בודאי איירי וזה ודאי א"א (דהרי בודאי אסור להקדים]

ה"ו עד שיטול רשות מיורשים, דעת רבינו דלא מהני רשות ביורשי כספים ומ"מ דברי רבינו ז"ל שסתם נראה דאף בזה"ז לאחר תקנת הגאונים דמטלטלי דיתמי משתעבדי לבע"ח] לא מהני שיורשי כספים משום דלא תקנו הגאונים בכי הא מיהו ביורשי קרקע צריך רשות מהם, אבל דעת התוס' דהפרש בין יורשי קרקע אסיפא קאי אבל ברישא ברשות מהני אף שלא הניח קרקע, ודברי הירושלמי קשה דפריך והא אין מע"פ גובה מן היורשים ואלו בלוה בפני ב"ד הא בעמד בדין גובה וצ"ל דכאן לא מקרי עמד בדין כיון דא"י לגבות רק מהחוב כן נ"ל לדחוק לפ"ד התוס' אבל דעת בעה"מ תמוה

ה"ח ישראל שאמר לבן לוי, הנה הטעם דרשאי הלוי לעשות תרומות ומעשר מבואר ברא"ש הובא בש"מ פ' הזהב שני טעמים [מצד מכירי כהונה או דהוי כמו נותן רשות לחבירו לתרום מכריו ע"ש] ובירושלמי [פ"א ה"א דתרומות] מבואר כטעם השני משום שליחות, ולפ"ז לכאורה לא מצי לעשר אלא על הפירות שהי"ל בעוד שא"ל הישראל אבל בלא"ה לא משום כל מילתא דלא מצי עבד השתא דלפמש"כ לעיל ה' תרומות לא מצי לאשווי' שליח בדאורייתא ואפי' טבל בזה"ז היכי שעדיין לא לקח

הי"א מי שהיו לפניו שתי כלכלות. הנה התוס' בתמורה [ד' ד"ה היו לפניו] כתבו דבדמאי איירי מדלא נקט תרומה. אבל מדברי רבינו [שכתב שנטלה תרומתן] נראה דאודאי קאי, והא דלא נקט תרומה, היינו דבתרומה כיון דבעינן סיום מקום כדתנן בפ"ג דתרומות [א"כ לא] מהני בסיפא [היכי דאמר] מעשרותיהן וכו' שהרי לא בירר כלל מעשרות אבל במעשרות לא בעינן בירר כמ"ש הר"ש שם והתוס' פירשו דמעשרות כלכלה בחברתה והו"ל מקצת שירי' ניכרים וכמש"כ בפ"ג מה' תרומות] בזה מיקרי שירי' ניכרים [עי' ישועות ישראל סי' ס"א סעיף קטן ג'], ועדיין נשאר לנו לבאר דברי רבינו כיון דבדאורייתא איירי, וכ"כ לעיל בהל' תרומות דאפי' בזה"ז אין ברירה, א"כ אמאי מעשר, הא תרומת מעשר מקולקל דלא נודע אם הוא מעשר או חולין, וליכא למימר כמש"כ התוס' בגיטין והר"ש כאן] משום [דהותנה לכשיפריש לכ"ע יש ברירה] א"כ קשה באומר לכשיפריש [רק הראשונה מעושרת ולא השני' מטעם] דהוי מן