ישועות מלכו על הרמב"ם סח

ביתו היינו בלא נגמר מלאכתו, וס"ל לרבינו דלא הוקבע למעשר ונגמרה מלאכתו וכן לא נגמרה מלאכתו והכניסה לבית חדא מילתא היא, דמותר לאכול ארעי ולא קבע, לא נגמרה ולא הוקבע מותר להאכיל אפי' קבע, וע"כ צ"ל כן דודאי מ"ש רבינו ז"ל דמותר להאכיל ארעי טבל ואפי' מתוך הבית היינו בעוד שלא נגמרה דהא טבל אסור בהנאה של כלי', אלא ע"כ כדפרישית, ובהיות כן נתיישב תמיהת הראב"ד ז"ל מדקתני בתוספתא דרשב"א אוסר להאכיל לבהמתו בחצר אפי' ארעי, ואני שמעתי ולא אבין, שהרי דברי רבינו ע"כ בלא נגמר מלאכתו ובלא נגמר מלאכתו אפי' אדם מותר, וע"כ הא דתניא בתוספתא דרשב"א ס"ל כמ"ד מקח וחצר קובעין אפי' בדבר שלא נגמר מלאכתו דפלוגתא דתנאי הוא בביצה דף ל"ה אבל לדידן ודאי דשרי, ודברי הכ"מ מגומגמים בעיני, גם מ"ש הר"א ז"ל דתוספתא סותר לירושלמי לא הבנתי כלל דברי הראב"ד ז"ל, דבירושלמי אמרינן רק דמשיעמיד ערימה הו"ל גמר מלאכה ומה ענין גמר מלאכה לקביעה למעשר, ובהדיא מבואר בדברי רבינו ז"ל דשני ענינים הם, ובתוספתא קתני דעדיין לא הוקבע למעשר, דגג אינו קובע למעשר ומותר לאכול ארעי, וזה מה שרצוני לבאר, ובעיקר הפלוגתא שבין רבינו ז"ל ורש"י ותוס' הנה מלבד דפשטא דמשנה דפ"ק מ"ו דפאה מוכרע טפי כדברי רבינו ז"ל שהרי קתני התם בהדיא הפקר וזורע והנך ודאי אפי' קודם שהכניסן לבית [דהרי נוטל מן הגורן ומ"מ רק בארעי מותר] גם לא ידעתי מה יענו רבותינו ז"ל לההיא משנה דפ"ג דמעשרות החרובין עד שלא כנסן לראש גגו מוריד לבהמה ומאכיל מפני שהוא מחזיר המותר, ועיין בפי' המשניות לרבינו דהו"ל כארעי דמשמע דאי הוי קבע הוי אסור והשתא לרבינו ז"ל ניחא דמיירי שהכניסן לחצירו אלא דחצר אינו קובע כיון דלא נגמרה מלאכתו, לכן קאמר דאם לא כנסן לראש גגו לא מיקרי גמר מלאכה כדתנן בפ"ק דמעשרות מותר להאכיל מפני שמחזיר המותר והו"ל ארעי אבל לדעת רש"י ז"ל ותוס' דאין קבע לבהמה ואין הפרש בבהמה לאכילת ארע' כיון דלא נגמר מלאכתו מאי ארי' משום דמחזיר המותר ת"ל דאין קבע לבהמה, וזה נראה ראי' ברורה לדעת רבינו ז"ל, ולפ"ז לדעת רבינו הא דקאמר מערים אדם על תבואתו היינו להאכיל לבהמתו ארעי ולזרותה מעט מעט אבל מדאורייתא מודה רבינו דלא טביל והא דספק [וספק בפ"ק דפסחים דף ט'] מפרש כפי' התוס' כיון דלא הוקבע אלא מדרבנן, ועיין תוס' פ' הפועלים בד"ה לא משיפסקו בבית ולרבינו לא קשה קושיית התוס' שם ע"ש

הט"ו ואם הי' חם ביותר, תימא דבהל' שבת נראה דכ"ש אינו מבשל כלל, ואולי ס"ל לרבינו דלא גרע [עכ"פ] ממולח, אבל קשה הא בש"ס מדמה להו וצ"ע כי מפשט דברי רבינו נראה דכ"ש מבשל ג"כ ואין זה דעת כל הפוסקים זולתו: עיין ח"א כלל נ"ט

הי"ז תאנים וענבים שבמוקצה, משנה א' פ"ג דמעשרות ויש תימא גדולה על רבינו כי בש"ס אמרו דוקא הוא אסור אבל אחרים בניו ובני ביתו מותרים לאכול ולמה לא חילק רבינו ולא ידעתי למה השמיט המשנה הזאת דבניו ובני ביתו מותרים, אדרבה מפשט דברי רבינו נראה דלכו"ע אסור, והנה בירושלמי איפלגי עולא ורב דלרב [הוא עצמו] אסור, ופריך מה בין בניו להוא עצמו, ומשני הוא על ידי שתלוי במוקצה ועיין בר"ש ורע"ב ז"ל שפי' דבדידי' כיון. שבדעתו תלוי ואם נמלך [להניחם כך] יתחייב [ומכאן ראי' למש"כ בה"ו דאפי' לרש"י בהכניסן לעשות צימוקים ונמלך אסור לאכול ארעי] משא"כ בבניו וב"ב דאין בידם] אבל ראיתי להרא"פ שפי' הטעם לגבי דידי' חצירו טובל ודבריו תמוהים דודאי חצרו של אדם טובל פירותיו לכל כמו שיתבאר, ואפ"ל בדוחק דכוונתו כיון דעדיין הוא מוקצה, אלא דאין לזה טעם דא"כ גם לדידי' לא טביל, ולזה נראה פי' ר"ש והרע"ב. ושם בירושלמי פריך בהא דאשתו אוכלת דהא הו"ל דידה ולשיטת ר"ש ורע"ב ל"ק מאי פריך נהי דהו"ל חצרה מ"מ חצר אינו קובע כיון דלא נגמרה מלאכתו, דז"א כיון דדעתה שלא לקצות מקרי חצרה [והוי נגמ"ל] וכמו שיתבאר, והנה לפי מה שכתב הכ"מ לקמן בפ"ד בשם הר"י קורקס הי' מקום קצת ליישב דברי רבינו ז"ל אך גם שם דברי הר"י קורקס תמוהים כמו שיתבאר. תו גרסינן התם בפ"ק מ"א הפועלים שעמו בזמן שיש להם מזונות עליו הרי אלו לא יאכלו ופרשו רש"י ורע"ב משום דלוקח עינו במקחו והו"ל גמר מלאכה דאינהו לא קנו לקצות, וראיתי לבעל תויו"ט שכתב דלא דמי לההוא דלעיל סוף פ"ב בשנים שלקחו זה לקצות וזה לאכול דלקצות פטור דהתם ליכא קביעות אחר אבל הכא איכא קביעות דחצר, ולא ידענא מה קאמר, ובמח"כ כד ניים ושכיב מר אמרה להאי מלתא, חדא דהא נראה מירושלמי דלא מקרי חצר גבי אינהו מדק"ל רק על אשה, ותו מה שנראה מדבריו דחצר ומקח יחד קובעין אף בדבר שלא נגמ"ל והאי ודאי ליתא וכ"מ מתוס' ב"מ פ"ח בד"ה בעה"ב, אמנם הדבר ברור כמש"כ התוס' שם דבעה"ב שדרכו ללקוט הרבה כשלוקט שנים אין זה גמר מלאכה, ה"נ כל שקונה לקצות אפי' מונח בחצירו אע"ג דהו"ל חצר ומקח אינו גומר, אבל כאן שאינו לוקח אלא למזונו ואין דעת הלוקח כלל לקצות מקח לחוד קובע אפי' לא הי' בחצר כלל, וזה ברור מאד, ואין הפרש בין מעבירן לקצות בחצר או לא. אך קשה דהו"ל למנקט אוכל אחת אחת כדלקמן מ"ב, וראיתי בפי' המשניות שכתב הטעם דאסור לפועלים משום] שפורע חובו מטבל אפשר שכיון לזה, כיון דלגבי בעה"ב אסור אפי' אחד דלגבי דידי' כיון שיבש אע"פ שלא יבש כל צרכו הו"ל גמר מלאכה וחצר קובע א"כ אסור להאכיל אפי' אחד ולר"ש ורע"ב שפי' משום לקוח י"ל דמוקצה הו"ל כלוקט שנים כדאיתא בירושלמי הביאו התויו"ט [במ"ב דפ"ג עיי"ש]

הי"ח החרובין עד שלא כנסן, כ"כ בה"ו דאיירי שראה פני הבית דבלא"ה כיון שלא נגמ"ל אפי' קבע רשאי להאכיל לבהמתו ולכן נקט נמי לבהמה כיון דראה פני הבית אסור לאכול מהן ארעי אע"פ שלא נגמ"ל כיון שכבר יבשו ומוקצה שלא במקומו אסור, ולפ"ז הא דתנן חרובין משיעמר ערמה בראש גגו אע"ג דמקמי הכי אסור אפשר בלא נתייבשה וצ"ע. ומ"מ משמע דלר"ש ורע"ב אחרים אוכלין, ומ"ש התויו"ט דשאני התם דלא הובאו במקומן אין לזה טעם דהא עדיין לא כנסן לראש גגו, ובלא"ה נראה דלטעמו דר"ש שוי לכאן וצ"ע

הי"ט מעשר ראשון שהקדימו בשבלים, עיין לעיל ה' תרומות, ומש"כ כיצד הוא אכילת, בירושלמי (פ"ד ה"ד דמעשרות] מבואר דבגורן שרי אפי' הרבה דמחזיר המותר, וצ"ע על רבינו שהשמיטו, ומ"ש דיין אסור לסחוט לתוך הקדירה בירושלמי [כאן מבואר דדוקא] בקדרה ריקנית אבל בקדרה שיש בה מאכל צונן נראה דשרי בפרט לסוברין דמשקה הבא לאוכל כאוכל ולא מקרי יין הו"ל כאכילת ארעי ודו"ק ורבינו ז"ל השמיט ג"ז וצריך טעם

פ"ד הי"ג הביאן לאכול בראש גגו ושכח והכניסן לתוך חצר חברו נקבעו ולא יאכל