ישועות מלכו על הרמב"ם סו

שלקח טבלים מן השוק והביאו שליש ביד ישראל כיון שכבר נתחייבו אין לפוטרן מה"ט [דאתינא מכח] אלא משום מתנות שלא הורמו, גם מה שהקשה מהא דפדיון הבן אין כאן קושיא כלל דעיקר חיובא דבן אגופי' רמי וכהנית וישראלית שיש לה בן מנכרי חייב דחיובא אקרקפתא דגברי קרמי, אבל הכא עיקר החיוב אתבואה והנה כבר נפטרה מנתינה בעודה ביד המוריש ולכן פטורין מנתינה וזה ברור ופשוט

ובזה יש ליישב דברי רש"י ז"ל בחולין קל"א:] שכתב בתר דקנסינהו עזרא, וראיתי מקשין הא מדאורייתא פטורין הכהנים משלהם ותקנתא דעזרא אינו אלא לתת להם משל ישראל כמבואר להדיא בירושלמי ובספרי, ובס' שער המלך כתב דס"ל לרש"י דלא קיי"ל כספרי וסמך על מימרא דש"ס דילן פ' הזרוע ואין זה מחוור, אבל לפע"ד דס"ל לרש"י דהא בירושלמי יליף מכי את מעשר בני ישראל, ומהאי קרא נלמד נמי הלוקח מעכו"ם פירות וכשם דבלוקח מעכו"ם אם הביא שליש ביד ישראל אף שקנה העכו"ם והי' יד עכו"ם באמצע מ"מ כיון שכבר נתחייב ביד ישראל ואע"ג דקודם מירוח פטור מד"ת ומכש"כ בעודו מחובר אין תרומה חל מ"מ נקרא חיוב כיון דאי הוי קצור הוי מחויב א"כ ה"נ ע"כ לא פטרינן אלא בהביאה שליש ביד כהן אבל כשלא הביאה שליש ביד כהן כיון שכבר נתחייבה בעודה ביד ישראל נהי דקנה הכהן בתר הכי כיון דכבר נתחייב במצות נתינה בעודה ביד ישראל מדאורייתא מחויב הכהן לתת ללוי והכא ע"כ בלא הביאה שליש ביד הכהן דאל"כ ת"ל דאתינא מכח גברא וכו' לכן פירש"י בתר דקנסינהו עזרא, אמנם דעת רבינו ודאי אף שקנה פירות גמורים ואף אחר מירוח פטור מדאורייתא הכהן לתת ללוי ולדעת רש"י ז"ל הא דתנן בפ"ד דדמאי דכהן ולוי שקנו הגורן המעשרות שלהן היינו בתר דקנסינהו עזרא, ואע"ג דרע"ק פליג התם בחולין היינו שלא לתת להם אבל בלוקח מודה, יוצא לנו מזה דישראל שירש מאבי אמו כהן שדה בקמותי' מפריש תו"מ ונותן ת"ג לכהן ותרמ"ע מוכר לכהן והמעשר ראשון מפריש לעצמו ואם הביאה שליש ביד ישראל ואח"כ קנה אבי אמו צריך לתת הכל לכהן כדלעיל וכ"ז בירושה אבל בקנין שמכרו ל"ש לומר אתינא, אע"ג דבלוקח מגוי אמרינן אתינא משום דמתנות לא מכר משא"כ גוי דלא מתחייב כלל ואם ירש את אבי אמו כהן אחר שהביאה שליש בידו ונתוסף אפשר דצריך לתת כפי מה שהוסיף כדלעיל [פ"א הי"ב מה' תרומות ודו"ק

ה"י אילן שנטעו בתוך הבית, דעת רבינו דחייב עכ"פ מדרבנן ודעת הראב"ד דלגמרי פטור וצ"ע ע"ד תוס' ב"מ פ"ח ד"ה בעה"ב דכתבו דה"ה דהוי מצי לאוקמי בעומדת בחצר, וזה תימא דהרי לדעת הראב"ד בחצר לגמרי פטור ולדעת רבינו חייב רק מדרבנן והתם איירי לענין דאורייתא ע"ש בתוס' ד"ה הכא בתאנה א"כ ע"כ נקט גנה וצ"ע

הט"ו המפריש מקצת מעשר, עיין מש"כ לעיל פ"ג מהל' תרומות:

פ"ב ה"ב וכן הלוקח, הנה דעת רבינו דלוקח אינו פטור רק בלקח אחר מירוח וכן דעת ר"ת בתוס' פ' הפועלים והנה מדקדוק דברי רבינו ז"ל נראה דלוקח לא מפטר אלא במרחן המוכר ע"ד למוכרן [דא"ח מדאורייתא כמבואר כאן בה"א] אבל בלא"ה חייב מדאורייתא, וכן מצאתי להרמב"ן ז"ל הובא באס"ז [פ' הפועלים] שכתב כן לדקדק מדברי רבינו ז"ל ובהכי ניחא הא דק"ל להתוס' ז"ל מהלוקח יין מבין הכותים דמשמע דהו"ל טבל דאורייתא ולמש"כ בשם הרמב"ן ז"ל א"ש, וכן מה שהקשו התוס' מדמאי ומה שתירצו דהלוקח מע"ה אפי' ודאי לא עישר ואינו טבל מה"ת ק"ק מהא דאמרינן בסוטה מ"ח דיוחנן כה"ג (גזר על הדמאי] משום דטבל ומעשר הוא עון מיתה [והרי אין בו רק חיוב מדרבנן] ולפמש"כ א"ש, ובאמת שדבר זר מאד לומר שטבל לא יתחייבו כי אם בעלים, ועיין ירושלמי באוכל טבל של חבירו אם אמרינן קלב"מ, ולשיטת תוס' דלוקח פטור לעולם מאי קלב"מ שייך (דהרי לא הוי זרעך] וצ"ל בדוחק שמכר טבלים וחזר המוכר וגנבו, וכ"ז אינו במשמע, אבל לשיטת הרמב"ן א"ש טובא, ולא עוד אלא שמדברי רבינו ז"ל נראה דהגומר למוכרן גם המוכר פטור מה"ת כל שבעת המירוח דעתו למוכרן ולא לאכלן, ולפ"ז בהא דמבואר בש"ע [יו"ד סי' של"א סעיף ס"א] דאין מעשרין מן הלקוח על שאינו לקוח, ונלפע"ד דאם גמרו לאוכלן חייב מדאורייתא ומותר להפריש וכן נ"ל להלכה, כדעת הרמב"ן ז"ל וכן נראה מדברי רבינו, והנה שיטת ריב"ם ז"ל היא להיפך דקודם מירוח פטור ואחר מירוח חייב כמו בהפקר דהפקר קודם מירוח פטור ולאחר מירוח חייב כמו שפי' ריב"א והביא ראי' מירושלמי ולפום ריהטא דבריהם קשים במש"כ שכן פירש ריב"א וה"ר מירושלמי והוא משנה ערוכה בפ"א דפאה ונותן משום הפקר עד שימרח הגזבר ומשמע דאח"כ חייב, [ולמה תלה דבר זה בריב"א], והנה לכאורה יש סייעתא לפי' ריב"ם מירושלמי דפאה שם, דאמרינן התם על הא מתניתין נוטל מן הגורן וזורע ונותן משום הפקר ופטור עד שימרח אתיא דר"ע כחניות דבית חנן שדרשו עשר תעשר ולא לקוח והרי משנתינו קודם מירוח והאי דבית חנן אחר מירוח ולריב"ם דתרוויהו קודם מירוח ניחא] ובדוחק י"ל, והנה דעת הראב"ד ז"ל דלוקח פטור לעולם בין קודם מירוח בין לאחר מירוח מדאורייתא והא דהפקר חייב לאחר מירוח לכאורה אינו אלא מדרבנן, והנה ראיתי להר"ש ז"ל בפ"ג דמעשר שני שהביא גירסא מירושלמי דהמפקיר גם אחר מירוח פטור ממעשר, ותמה ע"ז ממשנה דפ"ק דפאה דנותן משום הפקר עד שימרח, והנה לדעת התוס' דלוקח אחר מירוח פטור ממעשר וכן לדעת הראב"ד ז"ל לפמש"כ דנראה מדעת התוס' אף שמרחן ע"ד לאוכלם י"ל קו' זו והיינו דהפקר אחר מירוח פטור ממעשר דלא עדיף מלוקח רק דהיינו בזכה בו אחר אבל בזכה בו הוא עצמו לעולם חייב. דלדעת התוס' [בפ' הפועלים] בזוכה המוכר עצמו חייב, א"כ מיושב שפיר דלא תקשי ממתניתין וע"כ צ"ל כן דאל"כ למה לי קרא דהפקר פטור ממעשר ת"ל דהו"ל כלוקח אלא ע"כ אפי' זכה בו הוא בעצמו, והנה ראיתי לשעה"מ שהביא בשם הר' מנוח אי הא דהפקר פטור קודם מירוח או אח"כ, ולפמש"כ לחלק בין הבעלים בעצמן דודאי חייב ובין אחר דפטור כיון דלקוח פטור מדאורייתא אע"ג דלוקח חייב עכ"פ מדרבנן מ"מ י"ל בהפקר אוקימנא אדינא אלא דבזה יש הפרש בין זכה בו בעצמו בין זכה בו אחר, אכן למש"כ דעיקר כרמב"ן [דאם מרחן ע"ד לאכלן חייב אף בלקוח] א"כ נראה דהפקר אחר מירוח לעולם חייב. והנה מש"כ ליישב מהפקר עדיין קשה מיאוש אחר מירוח [עי' לקמן פ"ג ה' כ"א]. והנה יש לעיין בחלה אי דמי לתו"מ לדעת ריב"ם פשיטא דלקוח קודם הבאת שליש ואפשר במחובר חייב מדאורייתא וקמח מקרי כקודם הבאת שליש וזה פשוט, אמנם יש לעיין לדעת רבינו והתוס', והנה מהא דאימעוט דגנך ולא דגן הקדש י"ל דנפ"מ בפדה המקדיש והוי כמו חזר ולקח דכתבו התוס' בב"מ פ"ח דחייב מה"ת אבל בחלה לית לי'