ישועות מלכו על הרמב"ם נח

מותר לאכול ממנ"פ אם כבר הפריש ממנו הרי זה חולין גמור ואי לא נפרש ממנו א"כ הו"ל ודאי על ודאי וצ"ע

הי"ח אין תורמין שבלים, הנה מדאורייתא תרומה מעליא דהא התורם מן הרע על היפה ומן הטמא על הטהור אע"ג דאיכא פסידא טפי מ"מ מדאורייתא תרומה מעליא א"כ לר"נ בר אושעי' דס"ל ביבמות דף פ"ט דהתורם מן הטמא עה"ט אע"ג דלא עשה כלל מ"מ תרומה היא (ורבינו פסק כוותי' לעיל בה' ח'] א"כ ה"נ, ולפי זה תימא על הר"ש שכתב בפ"ק דתרומות דאין תרומה כלל ויכול לעשותו תרומה על מ"א ודבריו תמוהים וכי יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בקום ועשה, והנה א"ל כיון דהפקר ב"ד הפקר הו"ל כתורם שאינו שלו וז"א דא"כ גם בהא דתורם מן הטמא על הטהור נימא כן וע"כ דלא הפקירו בכענין זה (כמש"כ התוס' יבמות פ"ט ד"ה שהפקר] א"כ נראה דא"י לעשות תרומה על מ"א ונהי דתורם מלא נגמ"ל נראה דחמיר טפי דהא התם קתני לא כלום להתיר השירים **(בטח איזה ט"ס יש בזה כי במשנה מבואר דהתורם מדבר שלנגמ"ל בדיעבד תרומתו תרומה ודברי התויו"ט משנה י' תמוהין כאשר תפס בחי' תוס' אנשי שם ע"ש. המגיה.)** אבל גוף התרומה מותר לכהן לאכול, וכאן נראה דגם גוף התרומה אסור לאכול דהא מדקתני סיפא בתורם שמן על זיתים תרומה ויחזור ויתרום מכלל דרישא לאו תרומה י"ל כעין דאמרינן בירושלמי דר"י ס"ל דהתורם מן הטמא על הטהור תרומתו תרומה אף במזיד ואולי בתורם מזיתים על שמן ס"ל לר"י דתרומה ויחזור ויתרום משום דטומאה ל"ש וה"נ בזה י"ל דהחמירו דלא תימא גם התרומה יכול להתירו לזיתים נראה דצ"ל לזרים] שיהי' לו דין טבל גמור ויכול להפריש ממנו על מ"א וממ"א עליו זה לא שייך והנה במשנה יש ג' דינים והמתבאר בדברי הר"ש ליישב הוא דבסיפא איירי דאתיא לראשונה ותורם פעם שנית, וזה נראה דלכ"ע מהני וכן מבואר להדי' בירושלמי וצ"ע על דברי רבינו שהשמיט זה והרע"ב תירץ לחלק בין זיתים ויין לשאר דברים ופלוגתא דחזקי' ור"י בירושלמי [בברייתא] גם זה לא מביא רבינו כלל וי"ל דס"ל לרבינו ז"ל דהא דהתרומה תרומה היינו מדאורייתא. והנה בתורם זיתים לאכילה על זיתים להוציא שמנם י"ל דל"ש דתרומה אינה ברשותו והנה מצד הטעם דגזל השבט, כהן בתבואתו רשאי להרים אבל יש עוד טעם בירושלמי מצד גדר מי חטאת ע"ש ולפי זה הטעם גם כהן אסור לתרום, והנה אסור לתרום שמן על זיתים ואמרינן בירושלמי משום גדר מי חטאת, ועיקר הפירוש נ"ל דאם יתרום משמן תו לא יעשה בטהרה לכן גזרו שיעשה בטהרה

הכ"ב התורם, מה שיש לתמוה בדברי רבינו ביררתי בחי' ליו"ד סי' א'

הכ"ד הבודק את החביות, הרב תויו"ט בפ"ג דגיטין כתב שמדברי רבינו נראה דצריך להפריש גם על מה שאכל, והנה ראיתי להרב בעל שעה"מ שהבין דלדעת רש"י האוכל טבל והפריש על מה שאכל נתקן למפרע, והא ודאי ליתא נשתקע הדבר תדע דהא בהדיא אמרינן בחולין פרק הזרוע דבעה"ב שאכל פירותיו טבל דאינו מחייב לשלם ת"ל דמחויב להפריש [לתקן האיסור] וא"ל נהי דמחויב להפריש מ"מ אינו מחויב ליתנו לכהן ז"א דודאי כל היכי דהפריש ואיתי' בעיני' מחויב לתת לכהן ועוד דהא בירושלמי פ"ו דתרומות גבי אוכל טבל **(זה תמוה דלא נמצא בירושלמי שם גבי אוכל טבל דיהא שייך בי' קלב"מ רק באוכל תרומה וצ"ע ואולי הכוונה דעל התרומה ישאל ויהי' נעשה טבל וזה יתקן ע"י הפרשה וצ"ע. המגיה.)** ומה קלב"מ שייך בדבר שסמי' בידן ומלבד זה יקשה מכמה מקומות, אכן בירורן של דברים לדעת רש"י כך הם דבטבל יש שני מצות א' הפרשה ב' מצות נתינה לכהן. ואע"ג דלדעת רש"י [בגטין מ"ז: ד"ה מדאורייתא] דטבל אינו אלא כשרוצה לאוכלו מסתברא כל שמרחו ע"ד לאוכלו חייב במצות נתינה ובפרט היכי שאכלו ואוכל טבל איסור זה דטבל ודאי לית לי' תקנתא, אלא דממונא דכהן מה שהזיק איתא בתקנתא והנה בחולין דף ק"ל: אמרינן דהמזיק מ"כ או שאכלן פטור ופריך התם מבעה"ב שאכל טבל ומשני שבא ליד כהן בטבלי' וקסבר מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמי ובתר הכי פריך מאנסו המלך גרנו ומשני שאני הכא דקא משתרשא לי', והנה רבותינו בעלי התוס' הקשו מהא דפריך לעיל מבעה"ב שאכל טבל הא משתרשי ותירצו דהנאה דאכילה לא מקרי משתרשי כיון דאי בעי הוי מתענה, ועיין בר"ן שהקשה על זה מהא דלא הספיק לתת עד שצבעו] ולפענ"ד אם שאיני כדאי דהא בב"ק אמרינן הגוזל שדה משלם הפירות ובמטלטלין א"צ לשלם מה שנהנה ודוקא בגזלן אבל בעושה מלאכה בפרה של חבירו ברה"ר (דלא נעשה גזלן עלי'] ודאי חייב ומבואר מזה דגזלן לא מחייב כלל אהנאה כיון דקני', ולפ"ז ההפרש מבואר דדוקא באנסו המלך גרנו כיון דלא קני' ולא אגבי' מחויב לשלם [אבל בצבעו גבי ראשית הגז] כיון דאגבהי' קנאו אז וגזלן לא מחויב כלל כ"א אמה דגזלו ומה דנהנה בתר הכי לא מחייב ולהכי בטבל תיכף דאגבי' קניא ולא מחייב אהנאה דבתר הכי כלל לפי"ז בההיא דפרק כל הגט למש"כ התוס' במעילה דקסבר שהוא שלו ל"ש מעילה א"כ ה"נ (לא נתכוין לגוזלו ולא שייך גזל וא"כ מחויב לשלם מה שנהנה כן נ"ל ברור

ובדברינו מיושב קושית המחנה אפרים לשיטת בעל המאור דב"ק דהמאכיל אף לפני יאוש פטור האוכל ותקשי מהא דפ"ז משנה ג' דתרומות דמשמע שם דהמאכיל גדולים חייבים לק"מ דהכא שאני דעכ"פ צריכים להפריש משום כפרה או משום מ"ע דנתינה וכיון דאכל שאינו שלו מחייב לתתן לכהן בחנם ול"ד לאוכל תרומה שנפלו לו בירושה דמוכרן והמעות שלו דהתם גוף הדבר שלו וכיון דמשלם החליפין החליפין שלו אבל כל זה היכי דלא נקנה הגוף בעת האכילה אבל היכי דקניא פטור על הנאה כנ"ל מידי דהוי אאוכל אחר יאוש לדידן דפטור אע"ג דאינו שלו אמנם קשה הרי מדלעסה קניא ושוב פטור על הנאה ולפמש"כ בכ"מ דבשוגג לא קניא ניחא

ולפ"ז האי דינא אי מחויב לשלם תלוי באשלי רברבי דלדעת התוס' פטור ולפמש"כ בדעת רש"י ז"ל חייב אך כל זה בודאי אבל בספק כיון דאיסור ודאי לא נתקן ספק ממונא לקולא ומתוך מש"כ תבין דליתא לדברי בעל ש"א דאין עשה דמצה דוחה אף ל"ת דטבל דאיכא נמי מ"ע ובמה שאכלו מפקיע המצוה ואין עשה דוחה ל"ת ועשה וזה נ"ל ברור

פ"ו ה"ד חרשית ושוטה אפי' השיאה אבי', ודעת רש"י ביבמות פרק חרש דוקא דנשאת מעצמה דקידושין דרבנן אבל השיאה אבי' דקידושין דאורייתא לא גזרינן אטו חרש בפקחת דהכל יודעין דקידושי חרש דרבנן ודוקא חרשת לפקח גזרינן אטו חרש בפקחת, ואמת שדברי רבינו שכתב דאפי' בנשואין מדאורייתא לא אכלה צ"ע דהא מנ"ל דמהתם אין ראי'