ישועות מלכו על הרמב"ם מו

דתרומות פ"ז מ"ז שנסתפק בזה, וקצת משמע כן מדברי רבינו, והנה אם נאמר דבמירוח נכרי אע"ג דפוטר מדאורייתא מ"מ אסור מדרבנן משום מירוח, ואפי' אם נאמר דרבינו ס"ל דלית הלכתא כרבא משום גזירה דבעלי כיסין יש מקום ליישב מה שהקשינו ע"ד הכ"מ דס"ל מירוח נכרי פירות של ישראל פטור מדאורייתא הא אמרינן בירושלמי דאפי' מירוח הנמלה מיקרי מירוח ואם נאמר דאסור מדרבנן באכילת ארעי ניחא דא"ל דלא פליגי ר"י ור"ל בירושלמי אלא אם נטבל מדרבנן לאסור באכילת ארעי וצ"ע בזה, יוצא מזה ממש"כ דנכרי הלש עיסת ישראל אפי' לא עשאו שליח לדעת רש"י וטור חייב בחלה, ואפשר שזה גם דעת הראב"ד, ואין הכרח שרבינו חולק על זה, אכן דעת הר"י קורקוס והכ"מ דפטור מדאורייתא וממילא בחלה פטור אף מדרבנן כדאמרינן במנחות דף ס"ז ע"ב לכן יש להפריש בלא ברכה, ואף בח"ל יש להפריש עכ"פ, בפרט דפשט הירושלמי מסייע להו ונכרי הממרח פירותיו שקנה מישראל שגדלו שליש אצל ישראל, דעת התוס' דמותר באכילת ארעי ולר"ש מספקא לי' וכיון שאין מדברי רבינו הכרח גמור, ומידי דרבנן היא נקטינן כדברי המקיל, מיהו כ"ז בא"י, אבל בסוריא א"ח רק הגדל בקרקע ישראל ובשעת מירוח הוא של ישראל וכמבואר בדברי רבינו ולשון השלחן ערוך סי' של"א. ס"ג אינו מדוקדק כל הצורך

הי"ב נותן שני שלישים לכהן, כ' הרב בכ"מ שלמד כן ממשנה דפ"ד דמעשרות גבי הקונה שדה ירק בסוריא דר' אומר מעשר לפי חשבון ואע"ג דרבנן פליגי עליו בירושלמי אמרינן דאתי רבי כחכמים דאיפלגי בשדה שקנה ישראל מנכרי אחר שהביאו שליש דר"ע פוטר בתוס' וחכמים מחייבין, ופסק רבינו כחכמים, עי"ש, ובאמת בש"ס דילן בפ' השולח דמ"ז ובפ' ראשית הגז מייתי האי פלוגתא דחכמים ור"ע ואיפכא גרסינן דר"ע מחייב בתוס' וחכמים פוטרין, דאזלינן בתר הבאת שליש, ובירושלמי פ"ד דפאה בהא דתנן כיוצא בו המקדיש עד שלא הגיע לעונת המעשרות ופדאן משהגיע פטור וקאמר בירושלמי דאתי כר"ע, דס"ל דהביאה שליש ביד הנכרי אף שלקח הישראל וגדל אצלו פטור, ורבינו בספ"ב ממעשרות הביא המשנה כצורתה, אלמא דס"ל דלא מחמרינן כלל בתוס' ואפי' בדאורייתא, וע"כ צ"ל דס"ל כנוסח הש"ס דילן דחכמים פוטרין ויחיד ורבים הלכה כרבים, ואפשר דס"ל לרבינו לחלק בין הקדש דבהביאה שליש פטור לגמרי ובין הקונה מנכרי, כיון דאין קנין לגמרי לפטור אלא לפטור מחיוב הנתינה, י"ל דמודי רבנן דאזלינן בתר שליש, כיון דעכ"פ שם טבל עליו ומ"מ הראי' שהביא הרב בכ"מ מהא דחכמים מחייבין איני מכיר, כיון דבש"ס דילן אדרבה חכמים פוטרין, ודכותה פסק רבינו אף בדאורייתא כדמוכח מהקדש

ה"כ ישראל ועכו"ם שקנו וכו' דברי רבינו לכאורה תמוהים כיון דס"ל אין קנין לנכרי בא"י ואין הפרש מדאורייתא בין פירות שגדלו בקרקע של ישראל להגדל בשל נכרי, א"כ ע"כ הא דמס"ל בחלקו של הנכרי היינו במרחן הנכרי, הא במירוח עכו"ם פירות של ישראל בפרט היכא שהן שלו בשעת מירוח ודאי מדרבנן. וכיון דבדרבנן קיי"ל דיש ברירה למה, כתב שחלק הנכרי אסור דאין ברירה מדאורייתא, הא מירוח נכרי א"ח אלא מדרבנן ובדרבנן יש ברירה, ומזה י"ל דס"ל לרבינו דהא דקיי"ל בפ' משילין דבדאורייתא אין ברירה ובדרבנן יש ברירה, היינו דבר שעיקרו מד"ס כגון עירוב, אבל דבר שעיקרו מדאורייתא כגון תרומה בזה"ב אע"ג דהיא מדרבנן לא אמרינן ברירה, וכעין זה כתבו התוס' בעירובין ל"ב בהא דאמר ר"נ בדאורייתא ל"א שליח עושה שליחותו ובדרבנן אמרינן שע"ש דהיינו בדבר שעיקרו מד"ס וה"נ כתבו התוס' בעירובין דף ל"ז בהא דמחמיר ר"י בדמאי דאין ברירה אין מזה הוכחה דר"י מחמיר אפי' בדרבנן דא"ל כיון דעיקרו מדאורייתא, ואע"ג דבדמאי ס"ל לרבינו לקמן בה' מעשר דיש ברירה, היינו דוקא בדמאי דרוב ע"ה מעשרין הן, אבל בשאר דברים דעיקרם מדאורייתא אע"ג דלא הוי אלא מדרבנן ספיקו אסור, ולפ"ז יש לגמגם ע"ד הכ"מ כאן שפסק דבזה"ז כיון דתרומות ומעשרות מדבריהן סמכינן אברירה, הא אע"ג דתרומה בזה"ז מדרבנן מ"מ מיקרי עיקרו דאורייתא, וכיון שכן לא אמרינן ברירה. ואפ"ל למה שחילקו התוס' ביבמות דפ"א בין חד דרבנן בין תרי דרבנן ה"נ בדבר שעיקרו מדרבנן לעולם מקילינן ובדבר שעיקרו מדאורייתא מחמרינן, יש לחלק בין תרי דרבנן בין חד דרבנן, לכן בזה"ז כיון דהיא תרי דרבנן מירוח נכרי ותרומה בזה"ז דינו כעיקרו דרבנן אמרינן ברירה, ולפ"ז הא דלוקח יין ואומר שני לוגין שאני עתיד להפריש הרי היא תרומה שכתב רבינו לקמן בפ"ז מה' מעשר דאסור, בד"א ביין שהוא טבול מה"ת לאו למעוטי תרומה בזה"ז אלא למעוטי מעשר דמאי, ועוד י"ל כיון דהא דיש ברירה בדרבנן הוא מטעם ספק א"כ י"ל דאע"ג דתרומה בזה"ז דרבנן מ"מ למש"כ קצת האחרונים דדבר הנאמר מפי נביא ספיקו להחמיר כמו במקרא מגילה, א"כ י"ל ה"ה במעשר בזה"ז דמקרא מלא בס' מלאכי והביאו מעשרותיכם ונצטוה מפי הקב"ה לתקנה עיין מכות כ"ג] לכן ספקו להחמיר, והא דאמרינן ביבמות דפ"א דלר"ל ספק תרומה בזה"ז מותר היינו לר"ל דס"ל דקדושת עזרא בטלה לכן ס"ל ספיקו להקל דאין התקנה שהתקינו אחר חורבן בית שני נזכר בדברי נביאים, אבל רבינו דס"ל דקדושת עזרא קדשה לע"ל אלא בימי עזרא לא הי' מדאורייתא חייב בתרומה משום שלא הי' כל ישראל עלי', א"כ כיון דתקנה זו נזכרה בדברי נחמי' וגם נצטוה ע"י הנביאים, י"ל דספיקו להחמיר, והא דאמרינן בב' קופות אחד תרומה ואחד חולין ונפל סאה של תרומה לתוך א' מהן דספיקו להקל בתרומה בזה"ז עי' פסחים מ"ד ע"א שאני התם דאיכא למימר שאני אומר, ובהכי ניחא שפיר דברי רבינו לקמן פ"ז שכ' דטומטום אינו אוכל בתרומה משום שהוא ספק ערל והרי לרבינו דס"ל דתרומה בזה"ז דרבנן הו"ל להקל בספיקו כדאמרינן ביבמות דפ"א באדרוגינוס שנשא אשה, ולמאי דפרישית א"ש דדוקא לר"ל דס"ל קדושת עזרא בטלה מקילין בס' אבל לדידן דקיי"ל קדשה לשעתה (וקדשה לע"ל] וקדושת א"י עדיין קיימת, אלא דגם בזמן עזרא הי' מדרבנן א"כ כיון שנצטוה מפי הקב"ה לנהוג מנהג זה ספיקו לחומרא ובהכי נתיישב מה דקשה להש"ך ביו"ד סי' ש"ל בגר שנתגייר והי' לו עיסה ספק עד שלא נתגייר ספיקו להחמיר ותמה הש"ך הא הו"ל ספיקא דרבנן, ולמש"כ א"ש דספק חלה כיון דנזכר בדברי נביאים תקנה זו ספיקו להחמיר ומיהו היינו בחלת א"י אבל בחלת חו"ל מודינא לדברי הש"ך דספיקו להקל, רק שכוונת המחבר על חלת הארץ, וכ"נ לי עוד ראי' דאע"ג דתרומה וחלה בזה"ז דרבנן לא אמרינן ברירה מהא דמבואר בסי' ש"ל דעיסה שישראל ונכרי שותפים אי יש בשל ישראל כשיעור חייבת ויכול להפריש מיני' ובי' ומבואר שם בשם הרא"ש הטעם כיון דיש בילה בדבר לח וא"א שלא יהי' משל ישראל ולמה לא נימא מטעם ברירה, א"ו דלא אמרינן ברירה אף בחלה בזה"ז, דחלה בזה"ז אף לדעת החולקים על רבינו הוא מדרבנן, ומזה נ"ל הוכחה גדולה דאף בתרומה בזה"ז לא סמכינן אברירה, ולפ"ז א"כ י"ל הא