ישועות מלכו על הרמב"ם טז

עשה אבל בטעה שהוא תלוש ונמצא שהוא מחובר הרי לא נעשה כלל המעשה מרצונו כי התורה אסרה מלאכה דקצירה והרי לא נתכוון לזה כלל שהרי סבר שהוא תלוש ודכוותה גם בשחוטי חוץ בשטעה בשחיטה שלא נתכוון לשחוט שסבר שהיא מתה הרי לא עשה המעשה שחיטה כלל בכוונה ומה שנעשה שלא בכוונה לא מקרי מעשה כלל ולכן בטעה על שבת שהיא חול חייב חטאת כמבואר בר"פ כלל גדול [ובס' טורי אבן בחי' לר"ה דף כ"ח כתב דעיקר כדעת הרא"ה דגם למ"ד מאצ"כ מ"מ בטעה על ר"ה שהוא חול לא יצא כדאמרינן שם בשמע קול שופר ותקע שלא בכוונה לא יצא גם למ"ד מאצ"כ בסבר שהיא חמור בעלמא ומ"ל קסבר שחמור דלא יצא לד"ה ומ"ל בטעה ביום דסבר שהוא חול ואינו אלא דברי תימה דודאי שאני ושאני דהא דכוותי' באיסורין בסבר שהוא חול ועשה מלאכה לא מקרי מתעסק למעוטי גבה שהרי עכ"פ עשה מלאכה בכוונה אבל בעשה מלאכה כמתעסק שסבר שהוא תלוש ונתכוין לחותכו מקרי מתעסק שהרי עשה שלא בכוונה וכשם דמקרי מתעסק לגבי איסורא כן נקרא מתעסק לגבי מצוה וזה ברור] והנה מבואר בדברי תוס' סנהדרין הנ"ל ומדברי תו"י המובא בש"מ כריתות י"ט ע"ב דבמתכוין לעשות מלאכה בחפץ זה ועשאה בחפץ אחר שנתכוין לחתוך ענבים וחתך תאנים שלא בכוונה מיפטר מטעם מלאכת מחשבת אבל בנתכוין לחתוך תלוש ונמצא מחובר על אותו חפץ מיפטר מטעם אשר חטא בה כלומר שיתכוין למעשה אשר עשה לא שנעשה המעשה בלא כוונה, והנה יש הפרש בין המתעסק שלא על אותו חפץ דאימעוט מטעם מלאכת מחשבת אין דין, זה אלא בשבת בלבד אבל כשנעשה המעשה שלא בכוונה גם בשאר חיובי חטאת פטור דאשר חטא בה לא נאמר בשבת אלא בכל חיובין של חטאת

וכן מבואר להדיא בש"ס בכריתות י"ט דעל הא דמקשה התם לשמואל דס"ל מתעסק בשבת פטור מותב התם מהא דהי' לו שני תינוקת א' למול בשבת ואחד למול אחר השבת ושכח ומל את של אחר השבת בשבת דר"א מחייב ור"י פוטר וע"כ לא פטר ר"י אלא משום דטעה בדבר מצוה אבל לא משום מתעסק ומשני הנח לתינוקת הואיל ומקלקל בחבורה חייב מתעסק נמי. חייב וכתב הש"מ דחבורה בשבת למאן דס"ל מקלקל חייב דין חבורה לחייב בה מתעסק כיון דלא נאמר בזה מלאכת מחשבת ומשמע דעכ"פ לא גרע משאר איסורין לפיכך מה שפטור בשאר איסורין פטור נמי בחבורה ובהבערה דבשאר איסורין נמי לא נאמר מלאכת מחשבת והתוס' בשבת ע"ג ע"א בד"ה אלא לאו כתבו להקשות בהא דתניא חומר בשבת משאר איסורין דשבת חייב שתים בעשה שתיהם בהעלם אחד משא"כ בשאר מצוות וחומר שאר מצוות שאם עשה שוגג בלא מתכוין חייב משא"כ בשבת ואוקי לה רבא דרישא חומר בשבת משאר מצוות הוא בע"ז וסיפא דחומר בשאר מצוות היא בחלבים ועריות דלמה לא אוקי בש"ח דעל שחיטה וזריקה לא לקי אלא אחת והיינו חומר בשבת משאר מצוות וחומר בשאר מצוות משבת דבשחוטי חוץ שחט דהוא סבר שהוא חולין ונמצא קדשים בהמה אחרת חייב ובשבת חתך כסבר שהיא תלוש ונמצא מחובר פטור כן הגיהו מוהרש"א ומהרש"ל והוא מוכרח בדבריהם הנה מבואר בדבריהם דבכסבור שהוא חול ונמצא שהוא קודש לא פטור אלא בשחט בהמה אחרת ס"ל להאחרונים דמקרי מתעסק למסקנא אבל בשחט בהמה זו ונמצאת שהיא קדש לא מיפטר ולא מקרי מתעסק בשאר איסורין אלא בכשלא נתכוין לעשות כלל המעשה ואפי' בסבור שהיא חולין ונמצאת בהמה אחרת של קדש הוי ס"ד דתוס' דחייב בש"ח וע"ז תירצו התוס' דלא מצי לאוקמי בחתך תלוש ונמצא מחובר אחר דא"כ מה ארי' דלא נתכוין למחובר הא בשבת כל שנתכוין למחובר זה ונמצא מחובר אחר פטור מטעם מלאכת מחשבת והא לא מצינו למימר דבשחט קדשים אלו ונמצאת קדשים אחרים דבשבת פטור במחובר זו ונתכוין לאחרת ובקדשים כיון דתרוי' איסורא נינהו חייב דאין זה בכלל שגג ולא מכוין שהרי עכ' נתכוין למעשה האסור וכן פי' בחי' מוהרש"א בסנהדרין דף ס"ב ע"ב וכתבו עוד דלא מצי למימר שגג בלא מתכוין דשבת דמיירי בנתכוין לחתוך תלוש וחתך מחובר דלא נתכוין כלל למלאכה דקצירה דאז פטור בשבת מאשר חטא בה דלא נתכוין למלאכה כלל א"כ גם בש"ח כיו"ב כשנתכוין לחתוך את המתה וחתך חי' שלא נתכוין לשחיטה פטור אבל כשנתכוין לשחוט חולין ונמצא שהוא קדש אין זה ענין לנתכוין לחתוך תלוש ונמצא שהוא מחובר דהתם לא כיון למלאכה ולא נזכר כלל בדברי תוס' בתירוצם בנתכוין לחולין ונמצא שהוא קודש דיהי' מתעסק שזה דומה לסבור שהוא חול ונמצא שהוא שבת וגם בנתכוין לחולין ונמצא קדשים אחרים צ"ע אם לדמותו למתעסק ועיין בתפארת שמואל להגאון מהר"ש קאידנאוויר ז"ל ואע"פ שראיתי בדברי אחרונים שהבינו מדברי התוס' דבסבור שהוא חולין ונמצאת קדש דמי' לחותך תלוש ונמצאת שהיא מחובר וכן ראיתי להגאון מוהרע"א ז"ל בתשו' סי' שגם הוא ז"ל הבין כן מדברי התוס' לא כן אנכי עמדי שלא נזכר כלל כן בדברי התוס' ומש"כ דבנתכוין לחתוך תלוש שלא נתכוין למעשה קצירה פטור כמו כן לענין שחוטי חוץ לאו בנמצא שהוא קדש אלא כעין מתעסק דשבת שלא נתכוין למעשה שחיטה וגדר מתעסק הוא שלא נתכוין כלל למעשה שנעשה ע"י וזה בנתכוין לחתוך מתה ונמצאת חי' וכבר הארכתי בזה ועיי"ש בתשו' הגאון הנזכר שה"ר לדבריו מפ"ב דשבועות תנן בנעלם מקדש דחייב והאי העלם מקדש הוא לפי שסבור שהוא חולין הרי דלא מיפטר מטעם מתעסק והנה לפמש"כ בשם הגאון בעל מקו"ח דבמידי דא"צ מעשה לא פטרינן מטעם מתעסק ניחא דהא בטומאת מקדש חייב אפי' בנטמא בעזרה אמנם לפמש"כ דבקסבר שהיא בהמת חולין ונמצא שהיא של קדש כיון שנעשה המעשה בכוונה חייב דלא מקרי מתעסק אלא כשנעשה המעשה שלא בכוונה א"ש בפשיטות

וא"ל לפמ"ש דבסבור שהוא חולין ונמצאת של קדש דנתכוין לחפץ זה ולמעשה זו לא מקרי מתעסק ודווקא כשלא נתכוין למעשה זה כלל מהא דאמרינן בזבחים דף מ"ז מנין למתעסק בקדשים שהוא פסול שנאמר ושחט את בן הבקר שתהי' השחיטה לשם בן בקר ופירשו התוס' בחד פירושא שקסבר שהיא חולין ולא נתכוין לשם שחיטת קדשים ולעיל מיני' אמרינן חטאת ששחטה לשם חולין כשרה משום חולין פסולה ופרש"י לשם חולין שיודע שהיא חטאת ושחט לשם חולין כשרה דאין חולין מחללין קדשים משום חולין קסבר שהיא חולין פסולה הרי דמקרי מתעסק בקסבר שהיא חולין אע"פ שנתכוין למעשה השחיטה וגם נתכוין לחפץ זה של בהמה זו נתכוין נראה דש"ה דהא שחיטת קדשים בעי כוונה כדדרשינן מושחט את בן הבקר אלא משום דסתמא לשמה קיימא כדאמרינן ברפ"ק דזבחים אמנם לא אמרינן כן אלא בידע שהיא קדשים אבל בסבור שהם חולין סתמא לאו לשמן קאי ומה"ט בסבור שהיא חולין ונמצא שהיא קדש לא אמרינן עקירה בטעות לא שמה עקירה כדאמרינן במנחות דף מ"ט בקסבור שהם אלים והם כבשים ושחטן לשם אלים דעקירה בטעות לא שמה עקירה לרבה וכן פסק רבינו בפ' ט"ו מה' פסולי המוקדשין כרבה אלא דלא אמרינן עקירה בטעות לא שמה עקירה אלא היכא