יפה תואר על ויקרא רבה ל:ג

שנצחו ישראל בדין כו'. עד אמר ר' אבין פנה אל תפלת הערער הוא ט"ס ואין ענין לכאן אבל הוא שייך לסוף סימן אשר לפני זה בתר אינון נצוחייא וכן נראה נוסחת הילקוט:

שנאמר וגם נצח ישראל. ושייך לענין הכתוב דאמר שם כי יקרע הממלכה משאול ויתננה לדוד שהוא מיהודה דנתן לו הנצחון דכתיב גבי' ידך בעורף אויביך ולכן אמר המדרש הוא שדוד אומר כי הדבר נוגע לדוד:

שנקרא נעים על ידי פרי עץ הדר שעמו:

כי פנה. וגו' גם הדרש הזה הובא פה בשביל סוף הפסוק ועם נברא יהלל יה דדריש בסוף הסימן כי עלינו לקלס לה' על שיברא אותנו בריאה חדשה:

על אופו. הערוך פי' עקרו ודעתו וכן הוא בשוח"ט מזמור ק"ב וע' ב"ר פי"ד סימן י"א גבי זו האופי:

יושב ומשמר כו'. פי' כמו המשלים את מלאכתו מעיין בסוף שלא יחסר בה כן ראה דוד להשלים בסופו את אשר החסיר בימי חייו. ויען כי דרך העני לעבוד ולדאוג בסוף מלאכתו להשלים כדי שיבוא על שכרו לכן קורא גם דוד לנפשו עני:

תפלתו של מנשה שהיה ערער ממעשים טובים וע' בשוח"ט:

בדורות הללו. ומפרש ערער מלשון ערו ערו וזה אחר החורבן:

אלא תפלה זו בלבד. בשוח"ט מפרש תפלה אחת נשתייר להם שהם מתפללים בר"ה ויוהכ"פ ולא תבזה אותם מהם. ויען כי בי' ימים שבין ר"ה ליוהכ"פ גם היחידים נענים כדדרשו במסכת ר"ה על פסוק דרשו ה' בהמצאו לכן מפרשי על תפלה זו:

שהיו נטוין למיתה וכו' שבראן בריאה חדשה. כיון שנחשבו כמתים וחיו לכן חשבם כבריאה חדשה:

ומה עלינו לעשות כו'. זה דבק עם הפירוש הראשון שמפרש הכתוב בקבלת השבים בר"ה ויוהכ"פ והפסיק בדרושים אחרים ועתה חוזר לענינו הראשון כיון שהקב"ה בורא את השבים בריאה חדשה לכן עלינו נקחת לולב ולקלסו וכן נראה מהשוח"ט: