יפה תואר על ויקרא רבה ג:ז

מעשיה רוחשין. שהכלי היה עמוק והשמן נצבר במקום אחד ואם הניח אדם אצבעו על המנחה נד ורחש השמן אבל מנחת מחבת הי' בכלי שאינו עמוק ושוליה היו צפין אצל אוגניה והשמן מתפזר באוגני הכלי לכן היתה קשה. ולכן רמז את המחבת למעשים הקשים ומכוערים והמביאה יחשוב בלבו כי מחבת הוא לשון חבה וחביבה היא לה'. אבל הקב"ה אומר למה לא בללת מעשיך בשמן התורה ומעשים טובים אשר ע"ז מרמזת המרחשת העמוקה כמו שהתורה היא עמוקה ומעשים טובים הבאים ממעמקי הלב. וממה דכתיב שמניך בל"ר מדריש על תורה ומ"ט:

שכרנו שבאנו. פי' בשביל שבאנו לקבל התורה לכן שפך לנו ד' שמן אשר אין קולו נשמע וזה סתרי התורה הנעלמים גם מכל האומות המכירים בחכמת התורה הגלויה:

קרא אדם ולא שנה זה פירוש אחר על הכתוב לריח שמניך ודריש לריח שמניך על קרא ושנה וזה מקרא ומשנה כי אין בו רק ריח התורה ולא פנימיותיה. ושמן תורק זה המשמש ת"ח שע"י נמסרו לו סתרי התורה כשמן המורק מכלי אל כלי כן הת"ח מוסר בידו ס"ת. וזה מקרי שמש ת"ח כי הוא מפרשו טעמי וסברת המשניות:

ברוך אתה שתהי' מהולל בפי יודעיך:

ותהיה לך קורת רוח שלא תצטער מעון. וזה מדריש מן מרחשת אשר שמן הרבה בה זה רמז לברכה. ומעשיה רוחשין זה רמז לנחת רוח כי מעשיה קשים במנחה על מחבת רמז על צער ועמל. ויטמנו דבריך כמו שהמרחשת עמוקה וצפונה שם: