יפה תואר על ויקרא רבה טז:ב

כל ימי הייתי קורא הפסוק הזה כו' הנה הרוכל היה מוכיח לעם ולמד לכל חוטא אשר השחית את גופו בחטאו תיקון ומדה ישרה הנמצאות בתורה לרפא את משחתו כי התורה הוא מרפא לכל בשר וכאשר בא ר' ינאי אליו אשר עסק בתורה כל ימיו וזך וישר היה לא יכול למצוא בו עון רק עון הנמצא בלומדי תורה כי לפעמים בהוכיחם לעם יוציאו מפיהם דברים קשים לשון הרע המבזה את השומעים ולכן הראה לו את הכתוב נצור לשונך מרע. כי גם בדברים מועילים ונחוצים ראוי לנצור את הלשון מרע. ומזה הבין ר"י מה שאמר שלמה שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו. ולמה לא אמר סוגר פיו. ולשונו וכן לא ידע האם שומר מצרות נאמר על צרות העוה"ז או על העונש בעוה"ב ומדברי הרוכל הבין כי לא טוב לאדם לנוס אל הקץ האחרון ולסגור את הלשון בבריח ודלתים. בשביל דהסכנה מהלשון קרובה לבוא. אבל טוב לדבר בדברי תורה ובדברים מועילים ורק להשמר בהם כי לא יתערבו במו דברים קשים ורעים. וגם הבין כי שומר מצרות נפשו הוא כמו שומר מצרעת כי המצורע חשוב כמת וכמו"ש דוד מי האיש החפץ חיים וינצל מצרעת הנחשבת כמיתה נצור לשונך מרע: