יפה תואר על שמות רבה נ:ב

תן לחכם ויחכם עוד זה נח כו'. משום דק"ל דזה פשיטא אשר המרבה ללמוד יוסיף חכמה בלבו לכן דריש בתלתא אנפי. הא' שמלבד החכמה הנמסרת לו יבין עוד דבר מתוך דבר ויוסיף חכמה מעצמו וכמו שמצינו בנח. וזה שמסיים לפי שהחכם שומע דבר ומקיימו ומוסיף עליו. והב' שמלבד התחכמותו עוד מחכים לאחרים ויתפרש ויחכם עוד נפעל יוצא וכמו ויחכים עוד וכאשר מצינו במשה שלמד לעצמו ולמד לישראל. והג' שפעמים החכם יתחכם יותר ממלמדו וכמו שמצינו בבצלאל שכיון לדבר יותר ממשה המלמדו. וע"ע בדברינו בב"ר פל"ד מ"ש בענין נח:

זה משה שנאמר עיר גבורים עלה חכם. וזה הכתוב מדריש בויק"ר פל"א על משה ע"ש. ומ"ש כאן ומטיבן יתפרש ע"פ מה דאיתא בנדרים שלא נתן ה' התורה אלא למשה ומשה נהג בעין טובה ונתנה לישראל שנאמר טוב עין הוא יבורך ולכן אמר ומטיבן. וע"ע לעיל פמ"ז סי' ג':

ומלמד לישראל תורה שמשם הדבור יוצא כדכתיב ונועדתי לך שם ודברתי אתך וגו':

הארון ואח"כ המשכן. הך אגדתא פליגא על הא דאיתא לקמן בתחלה עשה את הקרשים ואח"כ את הארון וכן נראה בפרק הרואה שבצלאל אמר שמא כך אמר לך הקב"ה עשה משכן ארון וכלים וזה אין קושיא לפי אגדה דידן למה כתיב בויקהל מקודם ויעש יריעת עזים ואח"ז ויעש את הארון די"ל כיון דארון נמנה בין הכלים לכן סמך הכתוב הארון אליהם מפני שהוא כלי אחד: