יפה תואר על שמות רבה ג:ב

יודע הקב"ה העם המתים. כלומר שלהוטים ומתים לעשות שוא. והכוונה גם לפ"ז מ"ש בסמוך וירא און ולא יתבונן שלא יסתכל בעתיד כי גם לפי פי' זה בידיעת העתיד מיירי שלהוטים לעשות ועדיין לא עשו. ואין הפרש בין שני הפירושים אלא בטעם מתי שוא מאי לשון מיתה. ואע"ג דפשט של מתי שיא הוא אנשים כיון שהמ"ם מנוקד בשו"א וכמו אל תיראי תולעת יעקב מתי ישראל ומלשון מיתה היא בציר"ה וכמו מתי מלחמה. מ"מ כיון דאמר בלשון מתי דורש שבא לרמז גם לענין מיתה ומהאי טעמא דריש נמי הכתוב מתיך בחרב יפילו מלשון מיתה וכמו דמשמע בסמוך:

העם העתידים לעשית שוא. אבל העושים בפועל בוודאי לא ינקו במשפט אבל על העתיד אינו מסתכל. ואע"ג דבן סורר נידון על שם סופו זה רק בידי אדם. וגם כי הוא כבר החל לעשות רע:

אתה רואה ראיה אחת. פי' האדם כשרואה שני דברים רואה כל דבר בראיה אחת והראיות שונות אבל הקב"ה צופה ומביט עד סוף כל הדורות בראיה אחת. ואין לפניו שינוי בראיה:

אעפ"י שידעתי. ופירוש כי ידעתי אע"פ שידעתי וכמו כי עם קשה עורף הוא. רפאה נפשי כי חטאתי לך שיתפרשו אע"פ: