יפה תואר על שמות רבה יז:א

הה"ד כל פעל ד' למענהו משום דק"ל למה צוה הקב"ה לקחת את האזוב אשר הוא השפל שבמינים בעת אשר חשף ה' את ידו הגדולה ועשה נפלאות וגבורות נוראות. הן במצורע אמרו לקמן במ"ר פי"ח הטעם מצורע ע"י שהגביה עצמו כארז לקה בצרעת השפיל עצמו כאזוב נתרפא (ומפרה אדומה דצוה ה' לקחת אזוב אין לנו לבקש טעם כי פרה וכל מעשיה חוק היא לישראל בלי טעם) ולכן הביא המדרש ע"ז את הכתוב כל פעל ה' למענהו ללמד לנו כי גם האזוב אשר הוא השפל שביצורים יתן כבוד לה' ונברא לכבודו כמו הגדול שביצורים ולפניו קטון וגדול שוים הם. ולכן גם בצאת ישראל ממצרים אשר נראה גדלו של הקב"ה עד אין קצה. צוה ג"כ לקחת את האזוב הקטון מאד. כי גם האזוב אשר בקיר יספר עוז ה' והדרו:

לא ברא אלא לכבודו. ולפ"ז קאי הכנוי למענהו על הפועל וזה הקב"ה. ולאפוקי מדעת המורה (וההולכים בשיטתו) בחלק ג' פי"ג שכתב שכל חלקי העולם מכוונים לעצמם ומפרש כל פעל ה' למענהו קאי על הפעול. כי לכל נברא יש תכליתו. אמנם בעיקר הדברים נוטה פשט דברי המדרש נגד הדעה האומרת כי האדם לבד הוא תכלית כל הבריאה. ומדברי המדרש נראה כי לכל אחד יש תכלית המיוחדת לכל הנבראים. וזה לספר כבוד ה' הודו וחכמתו:

אתה מוצא שצוה הקב"ה כו'. זה הוא מילתא אחריתי כי מלבד הקילוס שיש בכל נברא יש עוד תכלית של היצורים לעשות בהם מצות ה' ורצון קונם:

להקריב מהן קרבן. ובהמות ועופות הטמאות כשרות הן לקרבנות לבני נח: