יפה תואר על שמות רבה טז:א

למה זכו הזקנים כו'. פי' שיהיו שוחטין פסחיהן וכדמפרש בסמוך. ואע"ג דאמרינן לעיל פ"ה בכמה מקומות חלק כבוד לזקנים. ולפ"ז נוכל לומר ג"כ כאן מפני שחלק כבוד לזקנים. אבל במצוה שאני כי אם לא הי. לזקנים זכות האמנה כדמסיים לא היה נכון שישראל ידחו ממצוה זו ויתקיים בשליחות הזקנים. ואולי משום דק"ל כיון שהזקנים לא קיימו את דבר ה' ולא באו אל פרעה כדלעיל בפ"ה שנשמטו אחד אחד א"כ למה זכו אל הכבוד הזה. ומשני דמ"מ נשאר להם הזכות שגרמו למשוך את ישראל אל אמונה זו:

אלא הזקנים קבלו תחלה כו'. דעת אגדה זו הוא במה שאמר הכתוב ויאמן העם הוא אמונת הפקידה ע"י המסורת שבידם כדלעיל בפ"ה. כי זה הוא קל ההאמנה. אבל מפרש כי האמונה זו היתה במציאות ה' וכמו דכתיב שם ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם שיתפרש שישאלו מופת על אמתת מציאותו אשר זו היא שאלה שכלית למצוא ראיה על אמתת מציאותו ובני ישראל לא השלמו עוד בשלמות כזה לדעת במופת שכלי את אמיתותו ומציאותו ורק הזקנים אחר שלמדו ממרע"ה טרחו בלמוד העם עד שהסבירום. כי משה לבדו לא הי' יכול להסביר את כל העם. וז"ש אלו לא קבלו הזקנים כו' פי' כי משה לבד לא היה יכול להסבירם את מציאות ה' ע"י דרכי המופת והשכל. רק באמצעית הזקנים:

שנאמר ויקרא משה לכל זקני ישראל כו'. מפרש כי הזקנים משכו את הצאן בעד כל ישראל ושחטו את פסחיהם וכמו שמשכו להם באמונת ה'. וזה דלא כמ"ש במכילתא דקרא לזקני ישראל כדי שיאמרו לישראל את דבר ה' כי ימשכו המה צאן להם לפסח: