יפה תואר על שמות רבה טו:כב

הה"ד עשה ירח למועדים. בא לפרש לכם למנות לכם למועדים וכדכתיב בקרא עשה ירח למועדים.

אנו מוצאין ממעשה בראשית כו'. כי בתורה יש לפרש ג"כ שהאורה נבראת תחלה וכמ"ש רש"י על התורה ודוד פירש הדברים. ומ"ש דוד עוטה אור כשלמה קאי על האור שנברא ביום ראשון ובאמרו כשלמה הודיענו מהיכן נבראת האורה כדלעיל בב"ר פ"א ופרשה ג' ופליגי אדר"א שאמר בפרקיו שמים מהיכן נבראו מאור לבושו של הקב"ה שנאמר עוטה אור כשלמה שלפ"ז האור הזה היא יותר רוחנית ואחרת היא. וע' בבעל העקדה דפי' בשער ב' שהאורה הוא כנוי למלאכים והאריך בזה בטוב טעם ודעת:

שלשה בריות קדמו את העולם. פירושו שהעולם קם משלשה היסודות האלה מים אש ורוח. ומה שלא מנה יסוד העפר משום דעפר הוא בכלל יסוד המים. והנה כאן אמר שהאש קדמה לעולם וזה היא אש היסודי ובב"ר פי"א איתא שתחלת ברייתה היתה במוצאי שבת זה הוא באור דידן וכמו שכתבנו שם:

הרוח הרה וילדה חכמה. הכוונה כי דקות המזג תכין את מזגו לחכמה. לא כן מזג עב וגס כבד לקבל חכמה:

אדם רואה עמוד נאה אומר ברוך המקום שברא המחצב שנחצב ממנו ברוך המקום שחצבו ובראו בדבר כצ"ל. ופי' שמ"ש ברכי נפשי את ה' על מעשה בראשית שמזכיר והולך הוא מפני שדרך לברך למקום שבראם כשרואים נועם הדברים ההם:

הוא גדול ואיקונין שלו גדולה העולם שנברא בחכמת ה' הוא באיקונין שלו כי בו יראה כבודו ע"ד מלא כל הארץ כבודו. וז"ש העולם קטן והוא גדול כו' כי לא יכילו השמים והארץ את כבודו:

משעטף את האור. פי' שהעטיפו ביסודות חזר והשלים מלאכת העולם:

כגון בו"ד שהוא קונה עבדים. משום דק"ל איך יברא הקב"ה את הגיהנם אשר רע הוא לבריות ולכן לא נאמר בו כי טוב הלא ממנו יצא אך טוב. ולכן אומר כי גם הגיהנם טוב הוא ליישר את בני אדם:

בעט באוקינוס והרגו. ענין הריגה הוא עצירת המים והוצאת הרוח המעורב בתוכן שע"י זה יתמעט כמותן כענבים הדרוכים שיצא היין מתוכם ויתמעט כמותן. ובפרק הספינה איתא שהרג לשרו של ים וגם שם הכוונה על שנוי טבען הראשון שהוא כשר שלהן והכל הולכין לענין אחד. ומ"ש כיון שראו שאר המים שבעט באוקיינוס הוא דרך מליצה והכוונה שבהתבעט כמות המים שבאוקיינוס נקוו גם המים שבשאר המקומות במקום צר עד שנראתה היבשה:

ה"ג כגון בו"ד שהוא הולך והיה לפניו ב' עבדים והרג אותן כיון שראו כולם אותן הראשונים כן היו רצין ובורחין כצ"ל:

כגון בו"ד שיש לו עקלים. נראה שר"ל שמשו"ה בין הרים יהלכון הוא לתת טעם למה מי המעינות שעולים מהתהום אינם מלוחים כמי הים שהוא התהום ואמר שהם מזדככין על ידי שאיבתן מן הארץ וזש"א שהן כמו הזיתים שנעצרים על ידי העקלים ונשאר הפסולת למטה והשמן צלול זב מבינתים וכן ע"י ההרים דכבושים על התהום כשהמים נובעים אין יוצא מביניהם אלא חלק הזך. והעפריות שממנו המליחה נשאר למטה:

לכך ברא הלבנה כו'. כלומר לא יקשה בעיניך מה שנעשה הירח קטן מהשמש באורו שמתמעט ומתרבה כי זה אינו עול בחוקו כי הוצרך זה מפני המועדות שנמנים על ידי חדוש הירח. וזה שאמר שישראל מרבין וממעטין כלבנה שגורעין ומוסיפין כפי ענין הלבנה ולכן לא ירע לו מאחר שזה לתקנת המועדות וכמו דאמר בפרק אלו טרפות בפיוסה לימנו בך ישראל ימים ושנים:

וכל הימך לומר. כלומר מעצמך יש לך לומר כן אע"פ שלא היה מפורש כי אין טעם נכון מזה ומ"מ עמד דוד ופירש. והא דכתיב והיו לאותות ולמועדים כבר פירש המפרש דלא קאי כלהו אתרוייהו אלא זה לאותות ולמועדים וזה לימים ושנים. וע' בב"ר פ"ו ומש"ש: