יפה תואר על שמות רבה יב:א

הה"ד הן אל ישגיב בכחו. משום דק"ל בקרא דכתיב כי בפעם הזאת אני שולח את כל מגפותי וגו' משמע שרוצה עתה ליסרו בחמה שפוכה יותר מבכל המכות עד שלמדו מכאן שמכה זו שקולה ככלן. והדר כתיב ועתה שלח העז וגו' ומיעצו איך להנצל מהמכה זו מה שלא עשה כן בכל שאר מכות האחרונות לא פתח לו אזן ולא הגיד לו תחבולה איך להנצל מהן. ולכן מביא כאן את הכתוב מי כמוהו מורה. שאין כוונת הקב"ה בבואו להוכיח את הרשעים להפליג את המשטמה ולקחת נקם מהם. רק להורות דרך תשובה מתוך ההתראה. ולכן יעצהו איך להנצל לפתוח לו ע"י זה אוזן כי ה' אינו חפץ בהשחתתו. אע"פ שבא לשפוך עליו חמת אפו. ולזה נותן לו דרך להנצל מאחר שאין המכה זו משולחת רק על יבול הארץ כדלקמן:

שהוא מורה דרך לעשות תשובה. והכתוב מדבר מעניני תשובה כדכתיב לעיל מיניה ויאמר כי ישובון מאון אם ישמעו וגו' ואם לא ישמעו וגו':

מורה דרך לפרעה כדי שיעשה תשובה. וחולק על הא דאמרינן לעיל כי ממכה החמישית ואילך החזיק ה' את לבו שלא ישוב עוד. וסובר כר' ברכיה שאין הקב"ה נועל דרך תשובה לעולם:

שהיה עושה אותם כמסלה. הנה מסתולל הוא מבנין התפעל. והוראתו היא פעל חוזר על הפועל. ולפי הדרש שעשה את ישראל כמסלה היה צ"ל בהפעיל. בפעל יוצא על האחר אבל באמת נסתרה לפנינו דרך רז"ל בדרשות הכתובים ובדקדוק הלשון. וכמ"ש הרא"ם על פסוק ארמי אובד אבי: