יפה תואר על שמות רבה א:כט

שאין תוחלת של צדיקים. זה לקוח מלשנא דקרא תוחלת צדיקים שמחה. ובחר בלשון זה לומר דלאו דוקא צדיק גמור לא יקום ממנו אבל גם תוחלת קלה שראויה להגין עליו כמו אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף דמדריש בשבת על חנק קטן מהזכות ממעשה הטוב לא תקום ממנו. והנה באמת אין בזה חיוב מיתה. דאטו איש אשר יצא ממנו זרעא דלא מעליא יומת. ורק משה ברוה"ק בראותו כי אין טוב ותוחלת ממנו הרגו במשפט בשביל חטאו אשר בו:

במה הרגו. כי אין סברא אשר משה האמון בפלטון של מלך יצא לחוץ וסכין בידו או חרב מתחת למדיו. ועי' בזה ברמב"ן על התורה:

שלא הי' שם אלא ישראל כו'. רמז לדרש הזה כי בכ"מ הפעל טמן נופל רק על דברים הנמצאים אח"ז ומבוקשים. ולא על דבר העומד לירקב בעפר. כי ע"ז היה לו לומר ויקברהו או ויכסהו וגם למה בא בחול הב' בפתח ולא בשו"א משמע חול הידוע וזה זרעו של ישראל [א"ה ראיה זו אין לה מקום בכללי הדקדוק אחרי כי הוא סוף פסוק] ומ"ש וכן אתה מוצא שלא נשמע הדבר כו' פי' גם זה לראיה כי בחול הכוונה על עם ישראל שנמשלו כחול. אחרי כי זה הדבר נודע רק ע"י עברים והנה אגדה זו חולקת על הא דאמרינן לעיל שהמוכה היה דתן. כי לפ"ז לא מוכח כלל מזה דהוא בוודאי ראה את המעשה: