יפה תואר על שמות רבה א:א

הה"ד חושך שבטו שונא בנו. מלבד דק"ל למה כתיב את יעקב ולא קאמר יעקב ובניו כמו דכתיב בפ' ויגש ומתרץ שבא להשוותן ליעקב שהיו כולם צדיקים וכמו דמסיים בסוף הסימן. קשה לי' עוד למה מנה רק את השבטים ולא מנה כל השבעים נפש ומשני כי מוסרו של יעקב לא הגיע רק לבניו אבל בני בניו היו נמשכים אחרי אביהם. וזה שמביא את הכתוב ואוהבו שחרו מוסר פי' לבנו וגם יעקב שחר מוסרו רק לבניו המנויים פה. ויתכן עוד לפי מה שדרש ואוהבו שחרו מוסר זה הקב"ה שנתן להם התורה וא"י כו' ע"י מוסר לכן מביא פה לתת טעם על שעבודם במצרים אשר לזה ירדו למצרים כדי שיזכו עי"ז נתורה ולא"י:

אדם שאומר לו חבירו כו'. שמיעצו ואומר לו אתה פלוני הכה לבנך נוטר לו איבה על רוע עצתו:

ואין מצחק אלא עבודת כוכבים. ע' בב"ר פנ"ג מש"ש:

שמא ילמד בני אורחותיו. הטעם הזה לא נזכר בקרא. ומה שאמר כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני וגו' יתפרש כי אין דבר אשר ימנע לגרש את בן האמה הזאת. אחרי כי אין לו חלק ירושה בבית הזה. ואולי דרש כי לא יירש בן האמה הזאת את נחלת עולמים עם בני עם יצחק אחרי אשר לבו פנה אל אלהים אחרים ועובד עבודת כוכבים:

שהיה אברהם טפל לשרה בנביאות. אין פירושו שנבואת שרה היתה במדרגה גדולה ממדרגת נבואת אברהם דא"כ היה אומר שאברהם היה קטן בנבואה משרה. וגם חלילה לומר כן כי אברהם אשר הקב"ה דבר עמו כמה פעמים יקטן במעלת נבואתו משרה. אבל פירושו כי אברהם אם היה צריך לנבואה מוכרח היה לטפל אחריה ולדרוש את ד' כי ימצא לו. ופעמים הוגד לו ע"י שליח אבל לשרה כל אשר חפץ ה' להגיד לה הגיד לה בעצמו לא על ידי שליח ולא היתה צריכה להטפל אחרי הנבואה. ומה דאיתא בב"ר פמ"ח מעולם לא הוזקק הקב"ה להשיח עם אשה אלא עם אותו הצדקת ואף היא ע"י עילה כו' עמ"ש שם בביאור אלה הדברים:

לפיכך יצא לתרבות רעה. ע' בב"ר פש"ג. ומ"ש והך אף הוא אצל ישמעאל ללמוד ממנו תרבות רעה חולק על הא דאמר בב"ר וילך עשו אל ישמעאל שנתן דעתו להתגייר:

שלא ייסר לאבשלום. כדיליף בסמוך מאותו ילדה אחרי אבשלום. ופי' ולא ייסר שלא הוכיתהו בפה. ומ"ש ולא רידהו היינו בשבט מוסר. וכן אמר בסמוך באדוניהו שלא רידהו ביסורין ולא גער בו:

דברים קשים הרבה. כגון קללת שמעי בן גרא ומרד שבע בן בכרי ועיגון פילגשיו. והשמועה רעה שנולד ממנו בן רשע:

שלש מתנות טובות כו'. משום דיש מתנות טובות זולת אלו כמו גשמים ומאורות כדלעיל בב"ר פ"ו. וגם גבורה ועושר כדלקמן פכ"ב אבל כל אלה המה טובות כוללות לכל אדם. ופה מונה הטובות אשר לישראל בפרט וכמ"ש נתן הקב"ה לישראל. וכ"ה במכילתא מפורש. ומה דבעי היסורין לשלשה מתנות אלו כתב מהר"ר שמואל שבע זצ"ל משום שיש לכל אלו מונעים. והיצר יטה את לבב גבר לסור מהן לכן צריכים היסורים מקודם להכניע את רוחם ויצרם כדי שיקבלו הטובות האלה. והנה התורה לפעמים ימנע האדם להגות בה בחסרון אמונתו בהקב"ה או שיתעצל ולא יאבה לתת ראשו בעול התורה אשר יכבד עליו לשאתו. לכן הקדים גלות מצרים ונכנע רוחם בשעבוד מצרים ויקל להם לשאת עול התורה. וגם ראו את המסות הגדולות אשר עשה ה' במצרים ויאמינו בו כי יגמול טוב לשומרי תורתו. וגם א"י ימנע האדם עצמו ממנה או מפני זכות אוירה אשר לא הורגלו בזה כי הורגלו לשבת רק במצרים וגם נוה היפה בודק את האדם כדאיתא בסוף כתובות. או בשביל קושי מזונותיה וכמ"ש ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם דמשמע אבל לא בשופע וכמ"ש בב"ר פע"ד והלא אין ארץ החיים אלא צור וחברותיה תמן שובעא תמן זולא (ועמ"ש שם) ולכן הקדים הקב"ה לענות את ישראל במדבר ארבעים שנה כדי שירגילו עצמם באלו השנויים. ואע"ג דשבתם במדבר מ' שנה הי' בשביל עונש המרגלים מ"מ הא והא איתא. כי עונש המרגלים גלה את עונם אשר יבעטו בא"י ולכן יסרם יום לשנה יום לשנה כדי שיסורו מהרגלם ומנטייתם למושב ארץ אחרת. וכן עוה"ב מי גבר שלא יחטא. יבואו היסורים למרק חטאם בעוה"ז. כ"ה דברי מהרש"ש זצ"ל. אבל בשוח"ט מזמור צ"ד משמע כי רק בזכות היסורין באו להם שלש מתנות אלה אשר בלעדי היסורין לא היו ראוים לזה בגלל חטאם. וכבר דברנו בזה המאמר זעיר שם זעיר שם בב"ר:

ואומר יסר בנך כי יש תקוה. זה הכתוב לא מובא בתנחומא וגם כאן נראה כמותר:

לפי ששחרו מוסר הוא אוהבו. ומפרש ואוהבו שהבן יאהבהו בשביל ששחרו מוסר: