יפה תואר על קהלת רבה ג:ה:א

עת להשליך אבנים וכו'. ובש"ר פ' מ"ו דרש זה על הלוחות ודרש ליה על משה עת להשליך ששיבר הלוחות ועת כנוס פסל לך שמעת ששברן נתחייב בתקון המעוות וה"ל כאלו פסל השנית ושבר הראשונות כאחד מאחר שזה נמשך מזה ולכן הזכיר על זה עת ללדת ועת למות ומ"ש עת ללדת שהוא עת למות שהלידה סיבה למיתה וכן יפורש עת להשליך אבנים ועת כנוס אבנים ועז"ה מ"ש על חורבן ביהמ"ק ובנינו שלהיות ה' שגזר על ביהמ"ק שיחרב יחויב לו שיבנהו כמ"ש בפסיקתא הביאו הילקוט שאמר הקב"ה כתבתי בתורתי שלם ישלם המבעיר את הבערה ואני הצתיה באש שנאמר ממרום שלח אש ואני עתיד לבנותה באש שנאמר ואני אהיה לה נאם ה' חומת אש וא"כ ה"ל שעת החורבן הוא העת שה' בונה אותו כי נמשך מזה ועז"א כאן עובדא הוה בחד פרגמטוטיס וכו' עד אמר לון משלמה מלך ישראל דכתיב ועת להשליך וגו' פי' מעת ההשלכה עת השמירה כי אותם שהיו סבה להשליכה נתחייבו בשמירתה:

עת להשליך. ופי' המ"כ והוא השליכה ויפה עשה ק' לפי מ"ש שפרחו הכתובים לא הוה צריך לזה דוחק לומר דלא קאי לכ"ע דלפי מ"ד שלא פרחה אלא קדושתם ניחא שעדיין נשארה חקיקת האותיות ולפי מ"ד שפרחו הכתובים לא נתברר לי מציאות זה איך היה שאמר שכתיבת הלוחות היתה חקוקה מפולשת מעבר אל עבר כמ"ש בפרק הבונה מ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עוומדים א"כ מה הוא זה שפרח שאם ר"ל שנמלא האויר אין זה פריחות אותיות אלא כשווין בד"א ואם פי' שחלקו האבן שבין האותיות פרחו עד שלא נשאר רושם אויר החקיקה א"כ אין הכתובים הפורחים אלא מה שסביבה ולפי מ"ש חכמי האמת שהאותיות הם רוחניות ונעשות ממש כאחד מהמלאכים י"ל שזה היא מה שפרחו ונשאר האויר רק מנפש האותיות: