יפה תואר על בראשית רבה צח:ג

וירד מלאך וכנסן. דריש מדכתיב הקבצו בנפעל משמע שקבוצם היה ע"י אחר אשר קבצם. וזה או ע"י מלאך או ברוה"ק אשר נוססה בלבבם. ויתכן דדריש מכח היתור של האספו והקבצו כי הקבוץ הב' הכוונה להתאחד בדעותיהם אשר היו מחולקות עד היום וכדרך החכמים. ועתה ע"י אור השכל שנגה עליהם בלמודו של יעקב שאמר להם שמעו אל ישראל אביכם נתאחדו בדעה אחת ככל אשר הורם הזקן ויתכן שהפזור היה בחשבם כל אחד שהוא החביב מזולתו לשרות בו השכינה. והשאר יהיה בו כקליפות כמו שהיה בבני אברהם ויצחק. אבל במעמד זה נודע שמטתו שלמה וכמ"ש בסמוך כשם שאין בלבך מחלוקת על הקב"ה כו' וזה כנוסן להיות לעם אחד. ולפי שהשפעת החכמה והלמוד מלמעלה הוא מב' פנים. אם כדרך החכמה שהשכל הפועל מוציא את השכל האנושי מן הכח אל הפועל. או בדרך נבואה שהוא למעלה מהשכל הפועל. ובזה נחלקו ר"נ ור"ת. דמר סבר שהלמוד מהמין הראשון שיעקב הכינם והישיר שכלם לקבל אור השכל הפועל וז"ש מלאך ירד וכינסן. כי השכל הפועל נקרא מלאך כידוע. והשני סובר שהלמוד הזה היה מהנבואה המושפעת על יעקב וז"ש שכינסן ברוה"ק:

אל הוא ישראל אביכם. ודורש מלת אל במקום שנים וכאלו כתיב ושמעו אל אל ישראל אביכם. פעם הראשון בסגול ופעם השניה בציר"ה וכמו אֶל אֵל. ועיקר דרשותם הוא מדכתיב ושמעו אל ישראל ולא כתיב ושמעו אלי:

אביכם בורא עולמות. שבזכותו נברא העולם וכמ"ש על הדן דין אמת לאמתו וזולתו שנעשים שותפים להקב"ה במעשה בראשית:

מכאן זכו ישראל לק"ש. אין הכוונה על המצוה זו כי ק"ש היא אחת מכל מצות ה' אשר זכנו בהן בחסדו. אבל קאי על לשון שמע ישראל במה שיזכירו שם ישראל בקבלת עול מלכות שמים. וכן במה שאומרים ה' אלהינו שנתיחד שמו עלינו וכן הוא בספרי. ועוי"ל שלענין האמונה היה די בהאמינו זאת בלב ולזכרון בין עינינו די בתפילין ומזוזות וכיוצא מהמצות. אבל הקריאה בפה היה בזכות יעקב שהתאוה לזה שבניו יפרסמו האמונה בפה. וכן אמר בספרי. אמר לו הקב"ה ליעקב הרי שהיית מתאוה כל ימיך שיהיו בניך משכימים ומעריבים וקורין ק"ש ומכאן אמר הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו לא יצא. ומה נאה לפ"ז מ"ש בסמוך שמע ישראל ממערת המכפלה אותו דבר שצויתנו כו'. שנראה שיגל יעקב בשמיעה. כי זה היה תאות נפשו:

שמא יש בלבבכם מחלוקת על הקדוש ברוך הוא. משום שהזכירם צרת השעבוד פחד פן בקצפם ירע לבבם ויקצפו גם על אלהי ישראל:

אף הוא פירש בשפתיו. כלומר אף שיעקב בודאי היה חזק באמונתו מ"מ הראה להם שצריך להוציא האמונה הזאת בשפתיו ולא די במחשבת הלב וכמ"ש למעלה. ולפ"ז מ"ש ברוך שם כבוד מלכותו הוא קיום האמונה וכמו שנראה מפשט דברי המדרש אבל בספרי משמע שהוא שבח לאל והודאה במה שלא יצא פסולת ממנו. ואפשר דתרוייהו איתנייהו במאמר זה. ויתכן שמפני שאמרו ה' אלהינו משמע שאלהותו תלויה בהם לכן אמר בשכמל"ו בין קודם שנברא העולם ובין אחר שנברא וכמו שדרשו על פסוק ה' מלך עולם ועד. ומ"ש פירש בשפתיו נראה דחולק על הא דאיתא בד"ר פ"ב דאמרה בלחישה ע"ש: