יפה תואר על בראשית רבה צב:א

פתח אשרי הגבר. עיקר הדרש הובא פה לדרוש למה מזכיר פה שם שדי ולא ה' או אלהי אבי ובכ"מ שנזכר שם שדי מצינו דרש ע"ז וגם פה דרש מי שאמר ליסורי די וכדמסיים ואגב זה דריש את הכתוב אשרי הגבר המדבר ביסורין וכדרך המדרש:

אשריו לאדם שתורתו יסוריו כן גרס הבדרשי. ומפרש זה המאמר על דרך מאמרם ז"ל כי אדם לעמל יולד אשרי מי שעמלו בתורה. ולישב גירסתנו י"ל אשריו לאדם שיסורים באים עליו מן התורה פי' שהיסורים מחודשים בו בהשגחה אחרי שלא היו בו לפני זה ובאו רק לכפר ולזכותו. ולא מי שיש בו יסורין מטבעו כמי שנולד פסח או עור או חולה מטבעו שאין לו שכר כ"כ ע"ז. וע"ז הביא ומתורתך תלמדנו כי היסורים שמצינו בתורה שהם מזכים את בעליהם כולם מחודשים הם כגון שן ועין דמייתי בסמוך וכן ירצו את עונם דמייתי במכילתא או ברית ביסורים שאמר בפ"ק דברכות וזה שמדייק גם ריב"ל בלישנא באמרו כל יסורין שהן באים על האדם. גם י"ל שמדייק באמרו באים עליו פי' עליו לבדו ולא במקום שהיסורים הם מכת מדינה:

יסורין של אהבה הן. פי' אפשר דהם יסורים של אהבה. אבל לא דודאי הם יסורים של אהבה וכן מוכח בגמ' דברכות במה שאמרו אם רואה אדם שיסורין באים עליו יפשפש במעשיו כו' ע"ש ולכן לא אמר בלשון וכל יסורים שהם באים על האדם ואין מבטלין אותו מדברי תורה יסורין של אהבה הן כמו שאמר ברישא:

מי שעתיד לומר ליסורין די. זה לעת קץ בעת הגאולה והתחיה: