יפה תואר על בראשית רבה לד:יד

לכשיבוא אדם. פי' ביום הדין הגדול והנורא כשיחיו המתים ודריש באדם דמו ישפך כאשר יבוא הזמן שבא אדם (וזה שם המין) למשפט אז דמו ישפך ויקבל ענשו. ואע"ג דדין ד' מיתות לא בטלו ומי שנתחייב הריגה יהרג ע"י לסטין או חיה טורפתו. מ"מ זה רק אם ברור הוא שהוא חייב מיתה. והעונש לעתיד הוא אם השופטים לא יוכלו להענישו בעונש מות:

דרש בן עזאי כל שהוא מבטל מפריה ורביה כו'. הלשון הזה משמע דדוקא המבטל בקום ועשה כגון השותה כוס של עקרין וכדומה. או העושה מעשה ער ואונן. אבל מי שמבטל בשב ואל תעשה לא נחשב לו לעון כ"כ. ולכן אמר המבטל ולא המתבטל או כמו שאמרו ביבמות כל מי שאינו עוסק בפו"ר. ומ"מ הקשה ראב"ע עליו ואמר נאים דברים היוצאים מפי עושיהן כו'. כיון דבקום ועשה הוא עון גמור לא נאה הוא לאיש כמוהו להתבטל גם בשב ואל תעשה. אבל בגמ' ר"א אומר כל שאינו עוסק כו' הוא החמיר עוד יותר מבן עזאי: