יפה תואר על במדבר רבה ח:ד

[מהו אשר משפטו פעלו כיון דאמר אשר משפטו למה אמר לפני זה בקשו את ה' כל ענוי ארץ והיה צ"ל כל צדיקי או ישרי ארץ ומתרץ כי זה הוא ענוה אשר עושה משפט וגומל טוב כאחד. ואין קצפו בוער בלי גבול:

ואלו אין בהם אחד מאלה שאין בהם מדת רחמנים כי לא רחמו על בני שאול ואין בהם מדת ביישנים שהשיבו פני דוד ישריו שפייסום ריקם ולא בושו מהם. ואין בהם מדת ג"ח דכיון דלא וויתרו על עלבונם אחרי שנים רבות מכ"ש שלא יוותרו בממונם או בגופם לגמול חסד]:

והם אוכלין ונענשין דאני יורש את הארץ לעצמי וק' דאמרינן לעיל בב"ר שעיקר כוונתו היה לישא את חוה וי"ל דאין ה"נ אבל בתחלה היה דעתו להרוג את האדם וישא את חוה כל זמן שתחיה ולכך יעצה על אכילה זו דאי לאו הכי לא היה אפשר לו להרוג את האדם שלא היה מת בשום צד שלא היה יכול לו אבל כשיחטיאם ה' יעזבנו בידו:

שברכו שיכלה הרעב. וא"ת ואמאי מהני זכותיה במצרים ולא בהיותו בארץ כנען שגם שם היה הרעב וי"ל דא"כ היה יוסף מוכחש בפתרונו שלא יבואו שבע שני הרעב כאשר אמר אבל כאשר ירד יעקב למצרים וראו המצריים כבודו יכירו וידעו כי זכותו דיעקב גרם שיכלה הרעב א"כ מברכתו את פרעה דהיינו שיעלה נילוס לקראתו כמ"ש רז"ל משם נסתלק הרעב כי השבע בא למצרים מהיאור: