יפה קול על שיר השירים רבה ז:יד:א

אלו עולמי ישראל. ומ"ש בהם נתנו ריח מפורש יותר בפ' כיצד מברכין דאמר התם עתידין כל בחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא שיתנו ריח כלבנון שנאמר וריח לו כלבנון ופירש"י כלבנון שמריחים בו עליו ופרחיו. והריח בבחורים הוא שם הטוב וע"ד לריח שמניך טובים ופי' כי במה שמושלים ביצרם ופורשים מן החטא יצא להם שם טוב בעולם כריח לבנון הנודף למרחוק:

אלו בנות ישראל שדבקו בבעליהן. וכ"ה בפ"ב דעירובין שמגידות פתחיהן לבעליהן ופירש"י שמאגדות וקושרות פתחיהן לצורך בעליהן כו' ע"ש. ולפ"ז מגדים או מלשון אגודה או מלשון הגדה:

במה הן חביבין הדודאים. עמ"ש בזה בב"ר פע"ב:

ומה סגלתי לך. ממון שקבצתי מיגיעי וגם הוספתי לך חפצים על אותם שהנחת לי. והנמשל בזה מה שהוסיפו ישראל לזכות במצות מדברי סופרים על של תורה וכדאיתא בפ"ב דעירובין חדשים גם ישנים דודי צפנתי לך אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה רבש"ע הרבה גזירות גזרתי על עצמי יותר ממה שגזרת עלי וע"ש עוד בסוגיא:

כך בדורות הראשונים כו'. ודריש ועל פתחינו כל מגדים שאם בפתח יש כל כך מכ"ש בפרדס. ומדמה דורות הראשונים לפתח לפי שהם נראים תחלה. ואמר חדשים גם ישנים וגו' כי דינים המתחדשים מדורות החדשים ומדורות הישנים הכל צפונים ומסוגלים הם לעבודת ה' ולאהבתו. ומדמה את הראשונים לפתח ואת האחרונים לגוף הפרדס לא בשביל שהאחרונים יקרים וחביבים במעלה מהראשונים כי נהפוך הוא וכמפורש בגמרא אם הראשונים כמלאכים כו'. אבל יען כי פרי הראשונים כבר נגמרו ומונחים לפנינו לכן מדמה אותם למגדים המונחים לפני הפתח וכבר נלקטו. אבל האחרונים דור אחר דור יפרו וישאו פרי העומדים להתבשל בימיהם. לכן מדמה אותם לגוף הפרדס אשר שם העצים נושאים פרי ויתבשלו יום אחר יום ושנה אחר שנה:

אלא רדידיה הינון סגיין כו'. כי על מצוה אחת יש שכר הרבה. וגם מעשה המצות הם זמני והשכר הוא נצחי: