יפה קול על שיר השירים רבה ב:טו:א

הה"ד ונתתי את פני בהם וגו'. האי קרא על יושבי ירושלים נאמר וללמד שאר הארץ במכש"כ. אבל יש להם שארית אבל המצרים באבדה נמשלו לדבר אשר כהה באש שאין להם שום קיום לפני האש. ואין דבר אשר תאחז בהם האש. כי מיד בהריחם את האש ימסו כעשן והיו לאפס. ומביא את הכתוב דועכו כפשתה כבו דקאי על המצריים דכתיב לפני זה הנותן בים דרך וגו' המוציא רכב וסוס חיל ועזוז למלחמה אשר זה היה קריעת ים סוף לישראל וסוס ורכב של מצרים אשר ירה בים:

אלא בעופרת. דהוה מני למימר צללו כברזל במים אדירים. אך לרב פחיתות המצריים השוה אותם לעופרת:

מושלן בשועלים. שהיא הקטנה שבד' חיות כך מצרים שפלים מכל הממלכות וכדאיתא בש"ר:

נדונם בחרב כו'. ואע"ג שאמרו למילדות אם בן הוא והמיתן אותו. חשבו שכ' לא יחשוב זה לעון על המצריים לענשם במדה כנגד מדה כיון דהמילדות המיתו אותן. והמה רק צוו ודברו בפיהם:

לחרבו של ים. ודריש חרב מי חרבה ויבשה: