יפה ענף על אסתר רבה ד:יב

ולא עוד אלא שנעשה שחוק כו'. אבל על הראשון לא נעשה שחוק שכבר אפשר שהאשה תדחוק עצמה לאכול מה שרוצה בעלה ולא מה שהיא רוצה. אבל לדבר בלשון בעלה אם היא לא תבין את הלשון הזאת זה הוא שחוק כי הוא דבר נמנע:

אבל הקב"ה דבר עם ישראל בלשון חיים שלו בלשון שלמדו כצ"ל. ופי' הדברים אף כי הקב"ה דבר עמהם בלשון חיים וזה בלה"ק. מ"מ דבר עמהם ג"כ בלשון שלמדו דהיינו בלשון מצריח. ולכן בחר בלשון אנכי שהוא ג"כ בשפת מצרית. ולא אמר בלשון אני שאין בשפת מצרית כמוהו:

לשון יחנך לשון אנוך גרסינן. ועיקר הדבר הוא במכילתא פ' יתרו [צ"ל בפסיקתא דרב כהנא פסקא י"ב] על פסוק אנכי ה' אלהיך ע"ש:

פרסי לאילייא. בירושלמי גרסינן סורסי וכתב רש"י בסוטה בסופו ל' סורסי קרוב הוא ללשון ארמי ואו' שזה ל' תלמוד ירושלמי. ובערוך כתב שהוא ל' סוריא מהארצות שכבשם דוד. וע"ע מ"ש התוס' בזה בשלהי מרובה:

רומים לקרב. פי' לקרב את הלב לאהבה שהוא לשון פיוס ורצוי:

יש להם כתב ואין לה דבור. פי' הריטב"א יש לה כתב משלהם אבל לא לשון אלא משל אחרים. א"נ ה"ק כתב שלנו יש להם. אבל לא לשון שלנו וזה כדרך שפירש"י בע"ז על פסוק בזוי אתה מאד שאין להם לא כתב ולא לשון וע"ש בתוס' שפי' באופן אחר ויש לפרש גם המאמר הזה ע"פ פירוש התוס' וע' היטב:

וטפרה די נחש. שפי' שהקולמס היה משל נחושת. וכמו שנקרא העט בלה"ק בשם צפורן וכמו בעט ברזל בצפורן שמיר כן נקרא בלשון ארמי בשם טופרא שזה הצפורן:

לשנות פרשיות. שפעמים עי"כ יבין ויתחדש לו מה שלא הבין מתחלה. ואע"ג דבמשה ודניאל א"א לומר כן. דודאי מתחלה ידעו מה שכתבו בשניה כתבו כן ללמד לעולם שישנו למודם. כי בשניה יתחדש להם מה שלא נודע מתחלה: