יפה ענף על אסתר רבה ג:ז

והוו אכלין חרובין כצ"ל. ותמרים הוא ט"ס וע' בזה בפ' במה מדליקין:

שמעת ברת קלא אמר ספיקלא ואתפשת זמן חנינות שמע ב"ק אמרת דימוס ואשתזבת כצ"ל. ופי' ספיקלא הוא לשון תפיסה. ודימוס הוא לשון הצלה. ומאת ה' היתה כזאת כדי שיבין רשב"י שאין עוד סכנה לפניו ויוכל לצאת מהמערה:

אפילו צפור מבלעדי שמיא לא יבידא כצ"ל וכ"ה בירושלמי. ופי' כי בלעדו גם הצפור לא תאבד ולא תפול בפח:

ניחות וניתסאי. לפני זה גרסינן נפק ואשכח מיליא משדכן ונתבטלה הגזירה. ופי' ששמע בצאתו מהמערה כי נשתנה הדבר והגזירה בטלה ואמרו לרחץ בשרם במי חמי טבריא כדי שיתרפאו מהחבורות שנעשו בבשרם וכ"ה במסכת שבת. וע"ש בגמרא שנויים רבים מאשר פה במדרש:

עשו איטליס ומכרו בזול ל"ג. וצ"ל צריכין אנו לדכויי טבריא כדאיתא בב"ר:

תאמר שיש לי חלק עמהם לעוה"ב. שהם במעלה גדולה כמ"ש בס"פ אלו עוברין הרוגי לוד אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן. ובקש לזכות בחלקם משום שגם הוא מסר נפשו על קידוש השם בענין גלית ובראשי הבכאים כמ"ש רז"ל ולכן אמר לו הקב"ה שחלקו יפה משלהם. ומה דאמר המדרש אתבשר דוד שיש לו חלק לעוה"ב אף דיותר מזה הבטיחה שחלקו יפה משלהם. הטעם בזה דדוד היה מפחד פן יגרום לו עון בת שבע כי לא יהיה לו גם חלק לעוה"ב. ובחפצו לדעת אם מחל לו ה' על אותו העון (והמדרש חולק על מה דאיתא בפ' במה מדליקין שכבר א"ל הקב"ה מחול לך) התחכם לשאל דבר דאית ביה תרתי. להיות לו חלק עם מקדשי השם ברבים. וממענה ה' ידע את חלקו. וז"ש המדרש כיון דאתבשר עתה שחלקו יפה משלהם ממילא אתבשר גם בזה שיש לו חלק לעוה"ב אשר הסתפק בזה: