יפה ענף על איכה רבה א:כג

יוסיף ה' שנית ידו. הרי יד כנגד יד:

סולו סולו המסלה. וזה רמז להתנשאות ורוממות וזה הפך סלה כל אבירי דהיינו הכנעה ומרמס:

נחמו נחמו עמי. הנה על פרשה ציון בידיה הביא הכתוב המאוחר אנכי אנכי הוא מנחמכם ועל שמעו כי נאנחה אני הביא נחמו נחמו עמי הקודם. וזה נראה כי פרשה ציון בידיה היא תתאונן על נפשה כי היא התרחקה נפשה מכל עד כי אין מנחם לה. וע"ז יכון הכתוב אנכי אנכי הוא מנחמכם מי את ותיראי מאנוש ימות הפך סביביו צריו המזיקים לה. וגבי שמעו כי נאנחה אני אין מנחם לי זה מפני שמחת האויב על רעתה ולהכי התנחומין בזה נחמו נחמו עמי שעליונים ותחתונים ינחמוה הפך מה שאין לה מנחם. וכאן שייך הדרש של היתה לי דמעתי וכמ"ש למעלה ובא לתרץ למה תבכה דוקא בלילה ולא ביום ומביא את הקרא היתה לי דמעתי לחם יומם ולילה באמור אלי כל היום איה אלהיך אשר רק ע"ז שתה לבה וכדמסיים. ועל חרפת האויב ביום תבכה בלילה:

אזכרה נגינתי בלילה. גם אגדה זו בא לתרץ למה בכה תבכה דוקא בלילה. ודורש כי בלילה הוא לילן של מלכות ולריב"ס האי בלילה על לילות של שירה. כי בכה תבכה עתה בגלותה בזכרה את הלילות אשר שרה לה' על חסדו כי היה עמדה תמיד:

בלילן של מלכיות. צרת המלכיות יכנה בלילה ע"ד שומר מה מלילה וכדפי' בירושלמי דסוכה.

שירין ששרו לפניך בלילות כו'. והא דמזכיר את השירה ולא את הגאולה עצמה משום דזמנין שה' עושה נסים ע"י השירה כדאמרינן לקמן בפסוק לא האמינו בענין יהושפט לה"ק אף שאין בידי זכות זוכרת אני השירים שבזכותם נגאלתי לפנים וכן היה אפשר עכשיו להגאל ע"י השירה מיהת. ועוד שהשירה מוחלת על עונות כמו דאיתא בש"ר פכ"ד ואחשוב שראיתי באגדה אחת שבזכות השירה שהיו עתידין לומר נגאלו במצרים. א"נ משום דחביב לפני הקב"ה מה שזוכין לומר שירה ע"י רוח הקדש מעצם הגאולה:

קרי ביה. ושוב עי' בשמ"ר פמ"ה ותמצא מה שהכריחם לקרי הזה:

לך שוב לדרכך. שלפי שהיה אליהו מקטרג על ישראל א"ל עד שעתה מקטרג את ישראל לך וקטרג את דמשק שהיה בה שס"ה בתי עבודות כוכבים כדאיתא בחזית בפ' אל תראוני אלמא שהיה רומז לו שיניח כעסו מישראל:

לשון יוני הוא. שהוא לשון הנחה ועזיבה וכן בילקוט לשון יוני הוא אפס הניח והא דלא פירשו כמו אפס כסף וכדומה מלשון אפיסה. שלשון זה איננו שייך רק בדבר הנמנה במנין. אבל במדת החסד לא יצדק אלא לשון שנוי או קצור או בטול. ועוד מה צ"ל לנצח דודאי הדבר הכלה הוא לעולם שאין לו עוד מציאות. ומביא לראיה ממה דכתיב ואמר אפס שיתפרש שישאלהו העוד עמך להציל מהמתים ישיב ויאמר הנח להם:

השכח חנות אל השכח חנותיך אל כצ"ל. וזכר את החניות יען כי אז שכן ה' אתם גם בתוך טומאותם אף כי פסל מיכה היה עמהם. ולמה עתה נתרחקת ממנו בחטאינו. ובילקוט גריס תו השכחת חנותך אהל מועד גלגל נוב וגבעון ובית עולמים שנים. ולפ"ז הכוונה שכמו שאז אף שפעמים נסתלקה שכינתו מעלינו ונחרב הבית כענין שילה ובית א'. מ"מ שוב היה שב עלינו לטובה. ולמה לא יעשה כן עכשיו:

אע"ג דהוא כעיס כו'. ודורש אם קפץ אע"פ שקפץ מאתני ברחמיו מ"מ מהר יקרב אלינו:

שלא חלינו פניך. ודריש חלותי כמו חלו נא פני אל וכדומה מלשון תפלה. ודריש פה הפיעל של חלותי מלשון הסרת התפלה וכאשר ימצא לפעמים הבנין הזה שמהפך הוראת הפעל וכמו שרש דשן וכדומה. וכן דריש שנות ימין עליון כי תחת אשר מעולם ימין ה' תרעץ אויב השיב עתה ימינו אחור:

נתחללה אותה שבועה. וי"ג נתחלה וא"כ הוא מלשון לא יחל דברו. ועי' בזה ברד"ק:

ונשתנית הימין. היינו שבועתו כדרך נשבע ה' בימינו ובילקוט גריס ונשבעת בימין:

גלגל המה. גירסת הילקוט גלגל חמה חולה ואינו יכול לעלות לבנה חולה ואינה יכולה לעלות. ופי' הדברים כי ממדת טובו היא שלא להסיר השגחתו מגלגל חמה ולכן אינם נרפים מעבורתם אף כי יש תועים העובדים אליהם ומכ"ש שלא יסיר השגחתו מבני אדם בשביל החטאים אשר ביניהם:

ולפניו יש חליין. והיינו ואומר חלותי היא מגזרת אשר חלה ה' בה וכנוי חלותי אפשר שהוא תיקון סופרים ע"ד ואל אראה ברעתי וזולתם. אם יורה על הפועל שלהיות העון גורם זה תלה החולי בישראל:

אבל הקב"ה אינו כן כו'. ופי' הכתוב ואומר חלותי היא אם נאמר ליחם חולשא וחולי בו ית' אפילו באמירה בעלמא כדרך הגבור האומר כן דרך תואנה זה א"א כי אין לתלות שנוי בשום צד בימין עליון:

אם חליים הן אית סבר כו'. ומפרש את הכתוב ואומר חלותי היא דמספקא ליה אם חולי הוא או אם שנוי ימין עליון. שהכוונה בזה שאם אין החטא גדול כ"כ רק שכעס ה' ענינו יש תקוה שירפא בתשובה ויסורין כחולי שיש תקוה כי רוב חולים לחיים. אבל אם גבר החטא מאד עד שנדמו למתים לגמרי ומאס ה' בם אין תקוה וכמ"ש ריב"ל:

ואם קציפה היא אית סבר. ודריש את הכתוב כי אם מאוס אז אין תקוה לנו עוד ומאסתנו. אבל אם קצפת עלינו אפילו שהקצף הוא עד מאד יש תקוה כי השיבנו ה' אליך ונשובה ובתשובה תחדש ימינו כקדם:

של תפלות של גנאי שבכו בחנם. ודריש בכה בשביל הבכיה של תפלות תבכה עתה בכיה של ממש:

א"ר זעירא חיצה כתיב. עמ"ש בזה בב"ר פנ"ו:

את מוצא בשעה שנכנסו כו'. משום דק"ל מה שייך ידו פרש צר אל כי ראתה גוים וגו'. לכן מפרש ידו פרש צר על עמון ומואב שפרשו ידיהם על התורה שהיא מחמדי בני ישראל וכדכתיב הנחמדים מזהב וחפצו לעקור מה שכתוב בה שלא יבואו בקהל. וזה אין קושיא למה לא באו גם העמלקים לעקור מה דכתיב תמחה את זכר עמלק. כי המה לא היו עם מחריבי ביהמ"ק. ולא מצינו בחורבן א' וב' רק את אדום: