יפה ענף על איכה רבה, פתיחתא ב

שלא החזיקו בשכר סופרים כו'. שהם נטורי קרתא כדבסמוך ולכן בהעדרם תאבד הארץ. וסופרים הם מלמדי מקרא ומשנים מלמדי משנה:

על עזבם את תורתי. ולא נוכל לפרש שעברו על תורת ה' דזה כתיב אח"ז ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה. אבל פירושו שלא נתנו מקום לתורה כי תתקיים גם לדור הבא וזה לשלם שכר משנים וסופרים כדי שילמדו תורה לתינוקות של בית רבן:

על מאסה של תורה. כי זה הוא עיקר העון שלא היתה חביבה בעיניהם וימאסוה וכדאמרינן בנדרים שלא ברכו בתורה תחלה:

אלא על עזבם את תורתי וגו'. וזה שאמר הכתוב אח"ז ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה. פי' בשביל שעזבוה ולא הגו בה זה שגרס להם כי לא שמעו בקולי ולא הלכו בה אבל אם למדו בתורה אז הלימוד הסב להם בוודאי כי שמעו בקול ה' והלכו בדרכי התורה. ומה דאמר מצינו שויתר הקב"ה על עבודת כוכבים ועל ג"ע וש"ד אין פירושו כי אם למדו את התורה אז גם שלשה ראשי הפשעים האלה לא נחשבו להם לעון. חלילה לאמר כן הלא הלומד שלא לעשות נוח לו שלא נברא בעולם וכדאיתא בירושלמי פ"ק דברכות ועוד מאמרים רבים כאלה בבבלי אבל פירושו כי גם אם נלכדו כמעט בפשעים האלה אז היתה תקוה להם כי התורה החזירה אותם למוטב ושבו מדרכם הרעה. אבל בעזבם את תורתי ולא למדו אין תקוה להם עוד כי ישובו מדרכם הרעה. וז"ש הלואי אותי עזבו ואת תורתי שמרו כי אז היה להם תקוה כי יזכרו את ה'. אך עתה כאשר עזבו את תורתי ואין תקוה עוד להם כי ישובו מדרכם לכן אפקוד עליהם את עונם אשר עזבוני. ומה שנאמר בקרא ואת תורתי לא שמרו פירושו לא למדו כמו ושמרתם ועשיתם דדרשינן בת"כ ושמרתם זו המשנה:

השאור שבה (כ"ה הגי' במדרש שעם יפה ענף) היה מחזירו למוטב. ופירושו כי שאור הוא כנוי ליצה"ר ע"ד שאור שבעיסה מעכב. וזה גם אם למדו בבחינת שאור שהוא היצה"ר והיינו שלא לשמה אבל חזרו למוטב שמתוך שלא לשמה בא לשמה. או פירושו השאור הוא רמז לסודות החכמה הכלולות בתורה שהן מרבין ומגדילין אותה לעיני האנשים כשאור המגדיל העיסה. ולפי שבהשגות החכמות והסודות יכירו נפלאות תמים דעים יהיה סבה להתקרב לה' לאהבה וליראה אותו:

למוד תורה אעפ"י שלא לשמה כו'. היינו אם לומד לתקות השכר או ליראת העונש כיון דמאמין בה' ואת שמו ישים לנגד עיניו אז מתוך שלא לשמה יבוא לשמה ללמוד מאהבת ה' ולמעלת המצות עצמן. אבל הלומד בשביל ענין חיצוני שאין בו אמונה וכמו שיקרא רבי ושיכבד בעיני העם אז אמרינן בסופ"ב דברכות נוח לו שלא נברא. וע' בב"ר פ"ט. ובתוס' בברכות שם. ומהר"ר ישראל די כוריאל ז"ל היה מתרץ דמה שאיתא שם נוח לו שלא נברא היינו במי שהתמיד לעשות כן ולא בא לעשות לשמה לעולם:

אמרו להם יכולין אנו להרוג לאומה זו. פי' כי אמרו לבלעם ואבנימוס ובב"ר הגי' נכנסו אצלו אמר לו כו'. ולפ"ז לבלעם לחודיה או לאבנימוס לחודיה שאלו:

אין הידים ידי עשו. ולפ"ז יתפרש הוי"ו של והידים כמו או ופי' או קול קול יעקב או הידים ידי עשו:

וכי יש קש אוכל אש. כי בכ"מ הנושא והפועל נזכר ראשונה כמו בן יכבד אב. בן מנבל אב וכדומה. ולכן דריש כי במאסם את תורת ה' אז היה להם ההפך כי האש והלהבה יכבו. וגם השורש והפרח ימקו מפני הקש והחשש:

נאצו זו תורה שבע"פ. שניתנה במאמר פה לבד:

ר' יוחנן ורשב"ל ורבנן. עיקר דרשותם קאי על איכה ישבה בדד העיר וגו' דק"ל למה מקונן על העיר ולא על העם אשר הלכו בגולה אשר למות למות ואשר לחרב לחרב. ולכן אמר ר"י כי במה שמקונן על העיר הוא כמקונן על גלות השכינה וכמו שמביא במשל כי במה שהגלה את השני אמר אנא הוא דתרבותי בישא. כך כאשר הגלה את יהודה ובנימין אחר שהגלה עשרת השבטים אמר הקב"ה אוי לי על שברי. כביכול דתרבותיה דשכינה גרם שלא יכלו לסבלו. ורשב"ל אמר כי הוא כמו שמת לו מת אחר מת שברוב צרותיו אפס כחו מלקונן ולכ"א איכה ישבה בדד וגו' שאף הפליטה הנשארת מגלות הא' אבדה ונשארה בדד וירבה הצער מצד הגלות הא' והב' שנוסף לו יגון על יגונו. וגם רבנן מפרשי על רבוי הצער אבל בבחינה אחרת כי במות אלו מתנחם בנשארים. ובמות הנשארים נחשב לו כאלו מתו כולן יחד ולז"א איכה ישבה בדד כי כאשר לא נשארה לו שארית אז מרגיש גם הצער מהראשונים. ומה שהביא את הפסוק התבוננו וקראו למקוננות אינו אלא שבעל אגדה פתח בההוא קרא משום דבעי לאתויי פלוגתת ר"י ור"ל ורבנן ומכלל דברי ר"ל יתפרש האי קרא:

אנא הוא דתרבותי בישא. ולא יכלו לעמוד במדותי וכעסתי עליהם שלא כדין וגם הקב"ה אומר כביכול כי מהראוי היה לי יותר להעביר על עונם מלראות בעמלם:

אלא עלינו דידי ודידהון. מבואר שזה מדרך משל על הצטערו בעמל ישראל וע"ד עמו אנכי בצרה. בכל צרתם לא צר ותקצר נפשו בעמל ישראל וכענין אין בי כח לקונן שהוא דבור המשלי:

למלך שהיו לו י"ב בנים. לפי שהנמשל בי"ב שבטים המשיל בי"ב בנים. ואף דלפי המשל נשמע שגלו בששה פעמים בכל גלות ב' שבטים. י"ל דס"ל כר"א דאמר לקמן בסי' ה' ששבט ראובן ושבט גד גלו תחלה וכשם שגלו שבט ראובן וגד גלו זבולון ונפתלי הרי ב' גלות בכל אחת שני שבטים. וס"ל דששה שבטים הנשארים מעשרת השבטים גלו בג' זימני כיון דגלו לשלשה מקומות כדלקמן בפסוק היה ה' כאויב ומסברא כל גלות ב' שבטים ושוב גלות יהודה ובנימין:

וכיון שמתו כולם כו'. ולפ"ז דעשרת השבטים גלו ע"י מלכי אשור זה כמה שנים ואח"ז גלו יהודה ובנימין והא דאמרינן בפ"ק דמגילה ובערכין פ"א דירמיה החזירן ויאשיהו מלך עליהם ולפ"ז גלו יחד עם יהודה ובנימין אבל בחלק משמע כי לכ"ע לא חזרו (בפלוגתת תנאי על עשרת השבטים אם עתידים לחזור ממקום שגלו ע"י סנחריב) וע"כ צ"ל כמו שפירש"י שם שרק מקצתם החזיר ירמיה:

התחיל מקונן כו'. נראה דחסר הנמשל מן הלשון וכצ"ל כך כשגלו שני שבטים ה' היה מתנחם בעשרה כו' עד כיון שגלו כולם התחיל מקונן עליהם איכה ישבה בדד: