יהל אור על ספר הזהר ג:קפג

בקשורא חדא יו"ד. ר"ל סוד הוא כנסת ישראל דבה ע' לשון כחושבן סוד מן יסוד . כמ"ש ברעיא מהימנא כ' א' (ח"ג כ, א) וברית הוא י' [ר"ל שזה הנקודה הוא יו"ד] דאשלים ליסוד והוא יו"ד אתגלי בפום אמה והוא קושר כל העשר ספירות שהוא יו"ד במילואו כמש"ו, והוא בחכמה וממנו יורש יסוד כד סליק לשם בסוד משכיל לאיתן כמ"ש בסבא, וז"ש "יו"ד תלת אתוון כו'":

יו"ד עלאה דכלא כו'. ור"ל בו ג' דרגין שהן דא על גבי דא ג' ראשונות, ו' קצוות, כנסת ישראל. והן ג' אתוון אלו כמש"ו, ובי' עצמו נכלל כל הג' ראשונות הרי עשר ספירות:

[ליקוט] ד' גנתא צרורא דחיי. ר"ל מלכות דאבא, שמלכות נקראת 'צרור החיים' כמ"ש צ' ע"ב (ח"ג צ, ב) "צור תעודה דא תורה שבעל פה בגין דתמן אתצר צרורא דחיי כו' למהוי כלא חד ומתמן ולתתא אתפרשן כו'", והוא סוד זרע הנקבה שבה נקשר זרע הזכר ביחד, שזרע הזכר בסוד ג' טפין מג' מוחין שהן חיי המלך ובזרע דידה שהוא ה' תתאה נקשר הג' טיפין שהן סוד יה"ו מג' מוחין כמ"ש בספרא דצניעותא ובתיקונים ולכן בה מייחדים אחד א"ח שהוא ט' ספירות עילאין שהן ג' פעמים ג', ג' פעמים יה"ו כמ"ש בתז"ח, והן סוד ג' טפין תלת כלילין בתלת כמ"ש שם. נקשרין בד' ונעשין י"ג. והן סוד י"ג תיקונים. ד' לחודא אסתמכו והיא רביעית לכל תלת ועשירית לט' כמ"ש בתז"ח, והוא סוד שם של י"ב ג' אנפי חיוון, מלך מלך ימלוך. ואלו הג' טפין שלו שהן ט' נקשרין בג' טפין שלה שהן ג' גוונים שלה. ואלו הג' נקשרים ברביעית שלה שהן ד' פנים שלה שאופן א' בארץ כמ"ש בז"ח שיר השירים נ' ע"ב "אופן א' בארץ דא איהו רתיכא תתאה כלילא בארבע סטרין כו'", עי"ש. ואמר שם "האי פן ביה אתכלילו כלהו תלתא אחרנין האי פן נטיל מכולהו ואתכליל בכולהו כו'", עי"ש וזהו הקשר בד'.]

כד נפיק כו' בי' נגיד ונפיק ופתח וסגיר ה"א כו'. ר"ל כד יוצא יוצא עם מלואו והן נהורין דנפקין מיניה, שנהיר באימא שית יריעות, כי יעקב בחר לו י"ה, וכשסליק בעתיקא קדישא נסתם ביו"ד פשוט ונכלל בו גם כן כל העשר ספירות, כי י' מנין עשר, וכמ"ש בפרשת ויקרא:

עד כאן פירש היו"ד, ועכשיו מפראש ה"א:

ואמר ה"א שלימותא דכלא לעילא ותתא. מפרש עכשיו ה"א במילואו. ואמר לעילא ותתא, ר"ל ה"א עילאה ותתאה, ומפ' שניהן כאחד כמו בה"א עילאה למעלה כן בתתאה למטה:

ה' הא ידיעא. שהוא הנהר באתגליא ואלף הוא צורת יו"ד שכוללין הכל:

וז"ש דאינון ברישא סתימין ביו"ד. שתחלה הן ביו"ד ועכשיו באלף והרי כל הויה בה יו"ד והד' הוא ה' כמ"ש בספרא דצניעותא וה' עצמה:

וא"ו בגויה א' והא אוקמוהו כולא כו'. כצ"ל. ור"ל וא"ו בתוכו הא' שהוא יו"ד והיו"ד אוקימנא שהוא שלימתא דכלא והשני ווי"ן ידיעי גוף וברית, והא' שבתוכו אמר לעיל ס"ו ע"ב (ח"ג סו, ב) שהוא על עתיקא קדישא שבתוכו, ור"ל ד' מוחין דנחתין מעתיקא קדישא, כי י' הוא חו"ב עם העוקץ התחתון. ו"ד הן ב' עטרין. ובחכמה הן בסוד ג' טפין, לכן הן יו"ד. אבל משבאו לאימא הן מתחברין יחד ולכן הן כלולות באות א' באלף והן זה על גבי זה:

וז"ש הוא שלימא דשמא כו'. ר"ל הא' שרומז על עתיקא קדישא שהוא משלים למעלה בעתיקא קדישא ומשלים למטה בכסא בסוד אי"ה או"ה:

וז"ש בגין כך לזמנין ה"א (ס"א כסא) נטיל א' כו'. דא' מעתיקא קדישא דהן העטרין מעתיקא קדישא:

ת"ח כו'. השתא חוזר לראשונה דכל את בין בפשוטו בין במילואו כולל הכל:

יו"ד הא אתמר כו'. כנ"ל בפשוטו ובמילואו:

ה' שלימו כו' דלאו איהו באלף ה' בלחודוי הא אתמר בדיוקנהא א' הוא שלימותא דכולא. כמ"ש בפרשת ויקרא י' ע"ב (ח"ג י, ב) (עי"ש. המסדר) שבתוכו הנהר ותרין בנין. א' הוא שלימותא, ר"ל א' מילואה הוא שלימות בפועל העטרין כנ"ל:

ו' בין כו'. ר"ל בין ו' הראשון או השני הוא הכולל כל שלימות שהוא רומז בצורתו על בריח התיכון והוא כי הת"ת הולך בציור הספירות והצינורות מכתר עד יסוד ונאחז בצדדין בכל הספירות וכן הוא ביסוד דסליק למוחא כי גוף וברית כחדא כו'. וז"ש "בין בסטרא אחרא שלימא הוא דכולא"

וא"ו הוא שלימו יתיר כו'. הוא שלימו יתיר כו'}} ורצונו לומר שהוו"ין בלבד הן שלימותו ובמילואו באלף הוא שלימותו יתיר שהוא העטרין כנ"ל:

וז"ש לעטרא לכלא. ואלו הב' ווין הן כוללין כל הו' קצוות, כי ת"ת מייחד בין חסד וגבורה וכוללן, ויסוד בין נצח והוד, ולכן ב' ווין בו, וא' הוא שלימות יתיר שהן חסד וגבורה ונצח והוד בפרטות, כי חו"ג הן מב' עטרין ונו"ה הן מחכמה ובינה, וכידוע, ולכן ת"ת הכולל חסד וגבורה [ר"ל בחו"ב]‏ בדעת אתתקן ויסוד בחו"ב בסוד שבעים שנה:

הא דכלא חד. ר"ל שכל האותיות שוות הן שכולן על ענין א':

תא חזי והי' כו' וא"ו ה"א יו"ד ה"א אתגליפו אתוון כו'. שהן בסוד י"ד אתוון דשמא מפרש (ר"ל שם מ"ה) בפשוטו ומילואו כמ"ש בתז"ח והן נחלקות ז' וז' והוא סוד קו המדה (כדאי' ז"ח מ"ה ע"ג) ה' אלהינו ה', ואחר כך מפרש שגם בפשוטו הוא ז' וז':

ואמר ו"ה הא כו'. כי ו' הוא ששה וה' שביעית, ואח"כ כשמקבל הנוקבא מדכורא ונכלל בה הזכר היא לבדה בת שבע. וז"ש אתכלילו בחד . ואח"כ מפרש "למעלה יה כו'":

חד כו'. ר"ל י' שבה"א ואח"כ באחרונה אמר יה הא שבעה על י' שבשם. וכד אתכלילת וכולהו ז' בה כנ"ל. והן ב' רגלים, בתחלה פסח ואח"כ סוכות. ולכן כתיב "והי"ה" שלא כסדר השם אלא מלמטה למעלה, והדכורין נכללין בנוקבא אבל הדכורין בעצמן הן שני עצרת שבועות ושמיני עצרת. ו' שבועות כמש"ל צ"ו א' (ח"ג צו, א). ושמיני עצרת י' , לכן לא מתפרשין, מה שאין כן בשבועות דבעי ז' נקיים דנק' כלה:

[ זה לשון הרד"ל: מצאתי כתוב בענין זה הגהת תלמידו הרב מו"ה משה שלמה וזה לשונו: ומש"ל ה' תלתא היא ותרי בנין. שהן ישראל ויעקב. עד החזה ישראל, ומהחזה ולמטה יעקב:

ומ"ש ברא חד תרין אבהן בי' כלילין. הוא ישראל שמהחזה ולמעלה ששם חו"ג, תרין אבהן:

וברתא נוקבא חד. הרי שהה' ראשונה כוללת ששה, כי צורתה ד"ו, שה ד' נוקבא וה- ו' ישראל ויעקב. והבן. כנלע"ד משה שלמה. עד כאן הגהת משה שלמה ]

עקרא דכלא כו'. ר"ל אמא עילאה ודריש עקרה עיקרא מלשון עקרת הבית אם הבנים שמחה, שהוא זמן שמחתינו:

ורבת בנים. שהן שבעים אומות, שבעים פרים:

ות"ח כו'. שהסטרא אחרא מגביה בלי הדרגה ונופלת, אבל ישראל סלקין בהדרגה וכמש"ו, וג' דרגין זע"ז הידועין עפר שמים ואח"כ בה' אלהיכם אבא ואמא: