יהל אור על ספר הזהר ב:נ

אנכי סלקא לרזין כו'. כמ"ש בז"ח ל"ד ע"ד אנכי הכא איהו רזא כלל ופרט כו' אנכי כללא כו' ה' אלהיך פרט כו' עי"ש. ור"ל שהכל נכלל באנכי בכלל וה' אלהיך הוא בפרט כמ"ש שם:

והכא איהו כו'. ר"ל על פי הסוד כמש"ש שאנכי הוא כלל כל הספירות וה' אלהיך הוא בפרט וכאן אמר לפי פשוטו שפי' המלות של 'אנכי' הוא כלל כמ"ש דאית אלהא כו' ה' אלהיך בפרט במדות דיליה כמש"ל:

[ליקוט] ולסוף מ' שנין. ז"ש בן מ' לבינה:

דא בכלל ודא בפרט. הוא כמ"ש בר"פ שמיני דשניהם נכללו בדו"ן לכן נאמר בשניהם ה' אלהינו:

ואי תימא כו' דא בארח פרט למנדע כו'. ר"ל דס"ד כפשטיה דקודם צריך ליראה ואח"כ לידע ואם כן הדעת דקרא דכתיב סתמא הוא בכללות ולמעלה אמרינן דקודם הכל פקודא קדמאה למנדע ליה כו'. ולזה משני דיראה דקרא לא במעשה אלא בלימוד ורק ראשית הדעת הוא לדעת מאן יראת ה' ואם כן ע"כ הוא דעת בפרט. וז"ש "אע"ג דאית ליה לב"נ וכו'" ר"ל אע"ג שקודם ידיעת הפרט צריך לירא אבל ענין הקרא אינו ליראה אלא למינדע היראה וז"ש "אבל הכא כתיב כו'":

אינון רמ"ח כו'. עיין מ"ש בריש תס"ט דזו"ן הן עולם ושנה שהוא אדם ושנה וע"ל בריש פרשת יתרו ומש"ש:

אנכי סלקא לרזין כו'. עיין בז"ח סוף פרשת יתרו דאנכי כללא דזו"ן וכן הוא ה' אלהיך והוא כלל ופרט וכנ"ל. ואנכי הוא בתיבה א' בכלל על כללא, ועי' פ' תרומה קס"א וקס"ב הה"ד אתה הראת כו'. [עד כאן ליקוט] :