יהל אור על ספר הזהר ב:שג

ת"ח טי"ת כו' את דא משניא כו'. והטי"ת באדם הוא הלוז והוא אחות לבן הארמי שהוא חי"ת בסוד בנות ח"ת. וכן למטה קליפת השום מפסיק ביניהם וכשנתגלגל באלב"ם אתיהיבו ט"ר ביחד (עי' ח"א ר"ד א'. נראה מהרד"ל) ברזא דטוב עם מאד. וכ"ה ברזא דאליהו נחשא דחיים לכן ויקנא לאלהיו קנא כו' וזהו קנא לאדם וכן באדם ב' נחשים כו' וח"ק גם כן ביחד והוא שכינו של טי"ת שם והוא בהיפוכא וע"ל ק"פ ב' (ח"ב קפ, ב) (עי' בליקוטים שבסוף הספר):

ק' לא כו'. והוא בעל מחלוקות ועליו אמרו שקר אין לו רגלים בשביל רגל הק' משא"כ טי"ת שהוא מיושב תחתיו מלבן רחב והוא איש טוב רודף שלום שהקוף פושט לשונו (ולשונם תהלך בארץ. הרמ"ש) וזנבו לתהומא, משא"כ ט' שכופף לשונו לתוכו וזהו סוד והיה פי ראשו בתוכו כו' לא יקרע, דלא שליט ביה מחלוקת והבדל ובהבדלה אתברי גיהנם וט' וק' אינן בענין עה"ב אלא בחיי עולם הזה ולכן שם לא שליט מ"ה. והלוז של אדם לא טעים מעץ הדעת טוב ורע ולכן נשאר בסטרא דטוב וכן בארץ וכן בעופות החול לפי שכולן כלולין באדם וכן אליהו ונקרא בתואל על שם בית אל שהוא לוז:

כמה דאת דא כו' את ק'. וזהו קרח דנחית לשאול ובהיפוכו משה רבינו ע"ה ותרא כי טוב הוא:

שלחן איהי דקא מסדרא כו' לסדרא בי' פתגמי אורייתא כו' זכאה איהו מאן דאלין תרין קיימא על פתורי' מלי דאורייתא וחולקא למסכנין. (ז"ל הגר"א בליקוטיו בכי"ק שתחת יד הרב הג' ר"א ק"מ נ"א) בזוהר תרומה שצ"ל על השלחן ד"ת וחלק לעניים, והענין כי השלחן הוא מלכות וצריך לכוללה בג' דברים נגד ג' שלמעלה שמקבלת מהם ואמרו (ברכות נ"ה א' ושם נסמן) בזמן שבהמ"ק קיים מזבח מכפר עכשיו שלחנו של אדם מכפר עליו, כי האכילה דומה לעבודה בברירת הניצוצין וכמ"ש קרבני לחמי ואמרו (פסחים נ"ט ב' ושם נסמן) שהכהנים אוכלין ובעלים מתכפרין, לכך כתבו הראשונים שצריך לזבוח יצרו על השלחן כמ"ש ושחט כו' צפונה כו'. והנה התורה וג"ח משלימין לג' דברים ומאיר בה ח"י עולמים בג' גווני הקשת. וא"ל כאלו אכלו כו' שהם נאחזים מסטרא דשמאל וע"כ צריך לכללה בכל הג' קוין בסוד אבהן וז"ש (משנה, אבות ג) שלשה שאכלו כו'. עכ"ל):