יהל אור על ספר הזהר ב:קפד

שבעין אנפין. שכל א' כלול מעשר:

ואינון תרין אתוון קדמאין כו'. ר"ל ב' היודי"ן הנ"ל:

בטשי בתרי אתוון קדמאי כו'. ר"ל באותיות א"ב של כ"ב אותיות:

וסלקי לחד כו'. בכח שני ווי"ן הנ"ל:

ואלין אינון כו'. שת"ת ויסוד כ"א כלול מו"ק כידוע והן י"ב:

תו אלין תרין כו'. ר"ל גם כן שני ווי"ן הנ"ל:

בתרין אתוון כו'. ר"ל בש"ת סוף כ"ב אותיות:

וסלקי חד כו'. בכח ב' ההי"ן שבצד שמאל. ובצד ימין נשתלו שני אותיות של קצה הימיני של א"ב ובצד שמאל ב' אותיות של קצה השמאל:

דסופא דאורייתא. נ"ל דל"ג "דסופא":

בההיא כרסייא דע"ב. ר"ל כרסייא הנ"ל של שבעין אנפין וב' אותיות הנ"ל שהן כלל כל השבע שמהן הן ע"ב. ובכ"ב אותיות התורה נשארו ח"י אתוון האמצעות וד' אותיות רישא וסופא דאתוון נהרין בהו בכח ד' אותיות דימין ושמאל הנ"ל. נמצא כ"א כלול מד' והן ע"ב. וז"ש "ורזא דא ירית כו'", שד' אותיות הנ"ל כלולין מכ"ב כנ"ל לפיכך הן נהרין בכל הכ"ב אתוון ומתנהרין מנייהו כ"ב אתוון. וז"ש "ונהרין כ"ב כו'":

רזא חדא דתושבחתא. ר"ל אל אדון שאומרים בשבת אלא ששם בהיפוך, שא' ב' כלול מה' תיבות וש' ת' כלול כל אחד מששה תיבות. וח"י תיבות האמצעיות מד' תיבות:

והא אוקימנא. בפרשת תרומה:

דמ"ב אתוון. הן ז' אותיות גימ' מ"ב. ומ"ב הוא בבינה, ז' אותיות הנ"ל, וע"ב בחג"ת וכן בנה"י כידוע והוא הכרסיי' הנ"ל, וכ"ב במלכות בסוד את"ה א' ת' כידוע, והן ג' שבתות הנ"ל:

וז"ש וכלא האי והאי כו'. והכל בסוד ז' אותיות הנ"ל בסוד שבת. וז"ש אל אדון שמרגלא תתאה מתעטר בשם אדני כנ"ל ובכ"ב אותיות כנ"ל ולכן אומרים בשבת:

דף צב ע"א. מאן דאדכר למלכא אצטריך לברכא ליה. כמ"ש זכר צדיק לברכה בשעה שאתם מזכירין צדיקו של עולם כו' וכן כאן הוא אומר זכור את יום השבת שהוא מלכא צריך לברכא. ומכאן יצא לרז"ל (פסחים קו, א) שזכרהו על היין, היינו לברך (ונ"ל דוד שכאן כתיב זכור כו' לקדשו, וזהו שסיים מאן דאדכר שבת צריך לקדשא ליה והוא קידוש על היין):

זכור לדכורא ושמור לנוקבא. הענין כי יש במוח אדם תרין מוחין לפניו ואחד לאחורי שתיהם והוא הדעת, כח השומר שלא ישכח. וזהו שמור לנוקבא, כי אחור וקדם צרתני כידוע:

ג' דרגין כו' שבת עלאה. פי' חג"ת (כך מובא בהעתק וטעות סופר וצ"ל בינה או חב"ד וכ"מ אח"כ מוגה בהעתק אחר):

שבת דיומא. חג"ת (בהעתק אחר חג"ת נה"י):

שבת תתאה דליליא. פירוש מלכות:

וכולהו חד ואקרי כלא שבת. כי שבת הוא ש' בת , בת הוא שבת דליליא, נוקבא, ש' הוא שבת דיממא כי ג' רישין הן חג"ת ותלת ואוי"ן דשי"ן הן נה"י הרי ו"ק, וג' תגין של ג' רישין דשי"ן הן שבת עילאה ג"ר:

ואלין תלת דרגין אינון כללא ורזא כו'. תושב"כ היא בג"ר ששם בינה ונביאים הן בו"ק ששם נה"י, וכתובים במלכות:

תרין מרגלין אינון. הם שבת עילאה ושבת דליליא:

וחד סיכתא. הוא שבת דיממא דקאים בין האי ובין האי [כד"א מן העולם הוא שבת עילאה ועד העולם הוא שבת דליליא כי יעקב איש תם יושב אהלים]:

א' נפיק ונציץ ועאל באת ו'. פי' כי הז' אותיות הן כסדר הזה:אה"י הן חג"ת,ה' אחרונה היא מלכות שהיא דרגא רביעאה,ואח"כ אותיות יה"ו, כסדר ממטה למעלה, כיון שהה"א היא מלכות,

ואם כן יו"ד דיה"ו הוא יסוד‏, ה' דיה"ו הוא הוד, ו' דיה"ו נצח. והן כולם במרגלא עילאה:

והנה בסתרי אותיות דזהר חדש ובזוהר שלח לך איתא שאל"ף הוא רזא דוא"ו ע"ש לכן א' מתחבר בוא"ו ונהרין תרווייהו בתרין גוונין. חד גוון חיוור הוא הוי"ה שבחסד היוצא מאות א' שבחסד. וחד גוון סומק הוא אל שבנצח היוצא מאות ו' שבנצח שהוא סומק נגד חסד [בסוד שפתותיו שושנים, שפתותיו שהן נו"ה אדומים כשושנים]:

ה' נפיק ונציץ ועאל באת ה'. הן גבורה הוד:

י' עאל בי'. הן ת"ת ויסוד, גוף וברית חשבינן חד:

ואינון זקפין רישא. פי' ת"ת ויסוד, כי הן בקו אמצעי:

ענפין סלקן מהאי סטר ומהאי סטר והן חד סרי ענפין. פי' הן ו"ה ד יה"ו שהן בגימטריא חד סרי מצד זה, ו א' ד אהי"ה שהוא רזא דו' כנ"ל, ו ה' ד אהי"ה שהן גימטריא חדסרי. ו י' י' ד אהי"ה וד יה"ו באמצע שהן בסוד ת"ת ויסוד קו אמצעי:

ואלין תרין אתוון כד מתחבקין דא בדא כו'. כי כאן הוא סוד החיבוק כי מאלו הב' יודי"ן יוצא ב' שמות מצפ"ץ שהן גימטריא אלהים במילוי יודי"ן והוא הוי"ה באתב"ש הרי הויה הוא האלהים, כי הזיווג הוא שהדוכרא נכלל בנוקבא, לא הנוקבא בדוכרא, אבל החיבוק הוא ששניהם מתחבקין ומתכללין זה בזה. וזהו סוד שאמר לעיל "ואלין תלת דרגין אינון כללא ורזא דכל אורייתא", כי י' י' שבאמצע הן ב' מצפ"ץ שהן בגימטריא ת"ר, ועם ו"ה שבצדדין הרי תרי"א כמנין תורה, כי המצפ"ץ הוא סוד החיבוק שמתכללין זה בזה וזה בזה ולכן באו שניהם בחשבון תורה. אבל ו"ה אינו חושב אלא לאחד:

(ע"ב) ה' דאשתאר כו'. פי' ה' אחרונה של אהי"ה דמרגלא כו':

איהי סלקא בשמא חד לאתחברא בהדיי' ואיהי אדני כו' , וקאמר חד שמא מיניי' אדני דאיהי שביעאה מתעטרא ועאל במרגלא תתאה כו' לבתר דבטש בהני שמהן כו' . פי' שמות הששה אלו שהן הויה בניקוד אלהים ו הויה פשוטה ,ו אל אלהים ,ו מצפ"ץ מצפ"ץ היוצאים משמות אהי"ה יה"ו הנ"ל:

נפקין מיניי' ע' ענפין. פי' מכח הבטישו נתמלאו אלו השמות ונעשים ע' ענפין אתוון, כי ב' הויות במילוייהן הם כ' אתווןוכן ב' מצפ"ץ גם כן כ' אתוון כזה מם צדי פא צדי ,וכן השני הרי מ' אתוון.ו אל אלהים י"ט אתוון,ו אדני י"ב אתוון:

סך הכל עולין ע"א אתווין. והן ע' ענפין והכלל, כי כן סוד ע' סנהדרין וא' על גביהם. והע' ענפין הנ"ל הן מתחלקין לכל סטר מפני שהם יוצאים מהשמות שהן בכל הו"ק ומתחברין כולהו כחדא ואתעביד רתיכא וכרסייא חדא למרגלא עילאה:

ואינון תרין אתווין קדמאי. פי' א"ו , הן מתעטרין בכ"ב אתווין כללא דאורייתא כדמפרש ואזיל בטשי בתרין אתווין וסלקי לחד לשית שבטין כו'. כי גם א' רזא דו' אם כן הן י"ב:

תו אלין תרין אתווין כו' בטשי בתרי אתווין דסופא. הם ה' ה' הם כ"ב אתווין דאורייתא. ול"ג "דסופא דאורייתא":

ורזא דא ירית מרגלא עלאה בהאי כרסייא דע"ב ונהרין כ"ב אתוון. הענין כי אהי"ה יו"ה הוא מרגלא עלאה במילואם כזה אל"ף ה"י יו"ד ה"י יו"ד ה"י וי"ו הם ח"י אותיות, ושם י"ה הוא שמא אחרא דאתיישב תחותי' שאמר למעלה וכשהוא במילוי כזה יו"ד ה"י , ועם הי"ח דמרגלא עילאה הן כ"ג סנהדרי קטנה, ועם הע"א הנ"ל הם ע"ב וכ"ב. וז"ש "בהאי כרסייא דע"ב ונהרין כ"ב אתווין":

כדין ההוא מרגלא תתאה. פי' מלכות:

מסתכל בההוא נהירו בחילא דתוקפא דאינון אתווין דאתרשים בהון דאיקרון אדני. פי' מל' בכח האותיות שנרשמים בה שהן אדני היא מסתכלת בההוא נהירו וסליק ההוא נהורא ונטיל כל אינון כ"ב אתווין עלאין:

ודא איהו רזא חדא דתושבחתא. פי' שבח 'אל אדון' שאומרים בשבת שהב' חרוזים הראשונים הן עשרה תיבות והב' האחרונים י"ב תיבות הרי כ"ב, והאמצעיים ע"ב:

והא אוקימנא אתוון כד נצצין מהאי סטרא ומהאי סטרא דא איהו סיכתא די בגוויי' בין מרגלא למרגלא. פי' שם י"ה דאתיישב כנ"ל הוא מעלמא עילאה ושם אדנ"י הוא מרגלא תתאה, שניהם בגימטריא פ' כמנין יסוד שהוא המחברם, והאותיות המתנוצצין מב' הצדדין הם ב' פעמים ו"ה כנ"ל, כי הא' גם כן רזא דוא"ו הרי כ"ב, וב' היודי"ן הם ב' מצפ"ץ גי' ת"ר, ועם הכ"ב הנ"ל הוא תרכ"ב, ועם היסוד המחבר י"ה עם אדני שהוא פ' עם תרכ"ב הנ"ל הוא מנין שבת. וז"ש "ודא איהו רזא דשבת". [עד כאן שמעתי מפיו הקדוש]:

ולי אסקופה הנדרסת ומורפסת לאליהו נראה ואני סניף לאריות ארי' דא אבא אליהו כי אי לאו דדלי לי חספא לא אשכחי' מרגניתא תותי'. כי מ"ש "ואינון תרין אתוון", פי' א"ו כו', "בטשי בתרי אתוון כו'" לא מפרש באיזו תרי אתוון הוא הביטוש, וגם מהו "וסלקין לחד לשית שבטין", כאלו אחר הבטישה הוא סליק לשית שבטין הלא קודם הבטישה הוא שית כי אותיות א"ו הן רזא דתרי ואוי"ן כנ"ל:

לכן נראה לפרש ואינון תרי אתווין קדמאי הן אותיות י' י' שדיבר בהן בתחלה וקראם תרין אתוון כנ"ל ואינון תרין אתוון מתחבקין שקאי על י' י' הנ"ל כנ"ל ומדוקדק יותר אמרו ואינון תרין אתוון קדמאי שזכרנו לעיל שהם גופא דאילנא קו אמצעי משפיע בענפים שהם מצדיהם. וז"ש לקמן "ונהרין ומתעטרין בכ"ב אתוון", פי' שני פעמים ו"ה שמצדיהם שגם א' הוא רזא דוא"ו כנ"ל הם כ"ב:

ומפרש ואמר "בטשי בתרי אתווין קדמאי", פי' י' י' הנ"ל בטשי בתרי אתווין קדמאי שהן א' ו' הנ"ל שהם חסד ונצח קו ימין כנ"ל. "וסלקי לשית שבטין כו'", כי גם הא' הוא וא"ו. ואלין אינון י"ב שבטין כו'. ואמר תו "אלין תרין אתוון", פי' עוד אלו הב' אותיות י' י' "סלקין ונחתין ובטשי בתרי אתוון", פי' בקו שמאל שהם ה' ה' שהן גבורה הוד, "וסלקין חד בחמש דרגין כמנין ה' ה'". והענין שרוצה לפרש השבח של אל אדון שבב' אותיות הראשונים חמש חמש תיבין ובב' אחרונות שש שש תיבין ובאמצעיות ד' תיבין בכ"א. כי הוא ממש כי קו אמצעי ששם ח"י חוליות שבשדרה וכ"א כלול מד', כי השם שהוא בקו אמצעי בן ד' אותיות והם ע"ב והוא בטש בימין ובשמאל. וכאן אינו חושב כ"א אותיות שממנו יוצאין שמותיהם כיון שהאותיות שבשמות שבצדדין אינם שוין כי יש מב' אותיות כגון בנצח אל ויש מד' כגון בחסד הוי"ה זהו בקו ימין, וכן בקו שמאל בגבורה הוי"ה בניקוד אלהים הוא ד' אותיות ובהוד הוא אלהים ה' אותיות, לכן חושב האותיות שממנו יוצאים השמות והן שוין שבקו ימין א"ו הם גם כן ב' ווי"ן כי הא' גם כן רזא דוא"ו כמש"ל, וכן בקו שמאל הן ב' ההי"ן וכן בשבח של אל אדון הוא ממש כזה מצד א' הן ב' חרוזות של ששה ששה תיבין ומצד א' של חמשה חמשה הרי כ"ב, ובאמצע י"ח חרוזות של ד' ד' תיבין הוא ע"ב תיבין:

והנה לכאורה יקשה למה חרוזות א"ב הם של ה' ה' יבין וב' חרוזות ש"ת הן של ו' ו' תיבין, ואדרבא חרוזות של א"ב שהן ימיניים ראויין להיות של ו' תיבין כמו א' ו' מרגלא שבקו ימין. אבל יובן עם מ"ש האר"י זללה"ה כי 'אל אדון' הוא 'אל אדני' שבנוקבא שנתמלא אדני שבנוקבא תרע"א, ועם א"ל מספר שבת, ועל ידי זה נעשי' הנוקבא 'אדון' שהוא זכר המשפעת לבי"ע, עכ"ל. וכיון ששבח זה הוא לה ומה שבקו ימינו של ז"א הוא מאיר בקו שמאלה כאדם העומד פנים בפנים עם חברו לכן בחרוזי א"ב שהוא קו ימינה הם של ה' ה' תיבין וחרוזי ש"ת שהן שמאלה הן של ו' ו' תיבין. וק"ל:

ומ"ש "בתרין אתוון קדמאי סלקי לחד לשית שבטין כו' ובתרין אתוון דסופא דכ"ב אתוון סלקין חד בחמש דרגין" זהו בדכורא, אבל בנוקבא הוא להיפך. והבן:

וז"ש "כדין ההוא מרגלא תתאה [הוא הנוקבא] דהוי בחשוכא מסתכל בההוא נהירו כו' וכדין אתנהיר" היינו שמתמלאת ונעשית אדני במילוי כנ"ל בשם האר"י ז"ל:

"וסליק ההוא נהורא ונטיל כל אינון כ"ב אתוון עלאין" פי' שמקבלת הכ"ב אתווין של הזכר שהן עלאין נגד הנוקבא ושאיב לון ההוא מרגלא בגוי'. ובה ודאי תתהפך כחומר חותם ומה שהוא בימינו יהיה בשמאלה כו':

"ונהיר נהירו דנציץ לע"ב עיבר" היינו שמקבלת גם מקו האמצעי ע"ב נהורין. וזה שמסיים "ודא איהו רזא חדא דתושבחתא" היינו שבח של אל אדון שבזה יובן הטיב ולא תיקשי לך מידי כנ"ל. ואפשר גם כן זהו שסיים "וכולא האי והאי אקרי שבת", פי' מרגלא תתאה נקרא שבת כנ"ל בשם האר"י ז"ל שאל אדון בגימטריא שבת, וכן שבת דיומא נקרא שבת. כנלענ"ד משה שלמה:

[מהדורא תנינא] פקודא למהוי דכיר ליום השבת כו' שמור לנוקבא. ולכך במשנה תורה כתיב "שמור" דהוא נוקבא:

תלת דרגין אינון כו'. והנהו ג' שבתות איהו שבת בראשית שבת דמתן תורה שבת לעתיד לבוא:

שבת בראשית איהי מלכות דאיהי ראשית כידוע וזה שבת דלילי' ולכך אנו מתפללין בלילה אתה קדשת כו' תכלית מעשה שמים וארץ, שבת מתן תורה איהו ת"ת וזהו שבת דיומא ולזה אנו מתפללין ישמח משה כו' בעמדו לפניך כו', שבת עלאה בינה חירו דכולא זהו שבת לעתיד לבוא ולכן אנו מתפללין אתה אחד כמ"ש והיה ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד, ולזה שבת נשתנה נוסח התפלה בכל פעם ולא ביו"ט, לזה מרומזים ג' סעודות בשבת:

(בסוף המאמר) וכולא האי והאי אקרי שבת כו'. עי' במהדורא קמא כל המאמר באר היטב והנה יש כאן ד' אותיות היינו א' מימין, ה' משמאל, וא' הוא וא"ו כמ"ש במהדורא קמא, וגם וא"ו מימין, ה' תניינא משמאל. הוי כ"ב. וה' תתאה שם קיימא אדנ"י דמתעתד במרגלא תתאה הוי ס"ה. ובמרגלא עלאה אתיישב שם י"ה ע"ש הוי כ"ב וס"ה וי"ה הוי ק"ב. וב' יודין האמצעים מאינון מצפץ מצפץ ברזא דתליסר מכילין כו' כמ"ש שם וע"ש ב' שמות הנ"ל ת"ר שי"ן שי"ן, והוי שבת . וז"ש וכלא האי והאי איהו שבת. ועי' היטב ותבין]: