יהל אור סו

פרשת שמות (יא ע"ב) אתר דחכמה עלאה וההוא נהר מתחברין כו'. (א"ה בתיקונים נ"ב ע"א פי' הגר"א דהיינו דעת ע"ש בד"ה דנונא כו'):

(יד ע"ב) בעשרה מאמרות כו' תלת' אינון. (פי' הגר"א בתיקונים מ"ב ע"א בד"ה קם ר"ש. דהיינו שכל הי"ס נכללין בג' קוין חח"נ בג"ה דתי"ם ועיקרם חב"ד כמש"ו:

ועלמא בהו אתברי. ר"ל המלכות שנקראת עולם נכללת בג' קוין הנ"ל שהן כלל ע"ס:

עבד לאברהם כו'. ר"ל שחג"ת אתכלילו בחב"ד והן ג' טפין דמוחין. המסדר):

פרשת וארא (כג ע"ב) דהא כד אתברי אדם מעפרא דמקדשא כו' אר"ש ת"ה ארבע אינון קדמאי רזא כו' (כד ע"א) ת"ח אש רוח מים עפר אלין אינון קדמאי ושרשין דלעילא כו'. כה"מ ע"ס מבואר בבאוה"ג לקמן היכל ו' דפקודי (רנ"ד ב') ד"ה דאינון ד' יסודין כו'. ע"ש:

(כה ע"א) רעיא מהימנא. פקודא דא קדמאה כו'. ר"ל מצוה ראשונה שצוה מרע"ה לישראל אע"ג שכמה מצות כתובים קודם לב"נ:

ראשיתא קדמאה כו'. ר"ל לכל ב"נ שהיא מצוה ראשונה למנדע כו':

וסופא דכלא בפרט כו'. ר"ל סוף של כל המצות אחר שיעסוק בכלם כמ"ש לקמן בסמוך ולסוף מ' שנין דקא כו':

בפרט למינדע ליה כו'. ר"ל האיך אנהיג עלמא בכל מדה ומדה דיליה והן כל סתרי תורה והוא סוף כל הלימוד והמצות:

וכלל ופרט איהו כו'. ר"ל שכלל הוא עד"א שהוא ראשית להשגה ופרט הוא מלכות שהוא סופא דהשגה באצילות וכן בכל העולמות והן שבעת ימי הבנין שהם מנהיגים את העולמות כידוע שג' הראשונות הם הנסתרות והן הנגלות לנו כו':

דכר ונוקבא כחדא. ר"ל ע"י עסק דכלל ופרט:

ואשתכח ב"נ כו'. ר"ל בפקודא דא הוא עוסק בכלל ופרט שהן דו"ן כלל התורה והמצות כידוע:

ב"נ בהאי עלמא כו'. ר"ל האדם ואשתו שהוא כלל ואשתו פרט כי ביצירת הולד בטיפת הזרע נכללים כל האברים כידוע ובאשה נפרטין ונצטיירין כל האברים בפרט:

תקונא דהאי עלמא כו'. ר"ל בעוה"ז השמים וארץ הן כלל ופרט כי הכל תלוי במזל כל עשב ועשב וכל מה שבעוה"ז כולם כלולין בשמים ונפרטין בארץ והכל נגד דו"ן וז"ש בג"כ ראשיתא דכלא כו':

ואלמלא פקודא דא כו'. כמ"ש הגידו האותיות לאחור ונדעה כי אלקים אתם. ולכן היו קודם למכות התראות לידע שהיו המכות מאתו י"ת. וזה ענין אותות ומופתים שהאות הוא הודעת הדבר קודם למעשה כנ"ל הגידו האותיות כו' וזהו אות שע"י בא ומופת הוא שינוי הטבע:

בין אינון דמתנהגי כו'. ר"ל בין מצות התלויות בארץ ובין שאינן תלויות בארץ:

דא בארה פרט. ר"ל שה' הוא כלל שם העצם מעיד על מציאותו ואלקים הוא דיין ומנהיג את העולם ובורא ומחיה כל דבר כל הנהגות של העולמות ולכן נאמר בששת ימ"ב הכל שם אלקים וידיעת הפרט האיך עצם כבודו מנהיג העולם בכל מדה זהו ה' הוא אלקים:

ודא וההוא דקדמיתא כו'. ד"ל שקדמיתא הוא אני ה' אלקיכם למנדע מציאותו והוא מנהיג אבל לא האיך במציאותו הנהגות העולמות ולכן לא כתיב שם הוא אלקים כמ"ש כאן וז"ש דא בכלל כו':

ואי תימא הא כו'. ר"ל כאן מ' שיראה קודם לדעת והאיך אמר שפקודא קדמאה הוא למינדע כו':

תירוצא. ר"ל אני אתרץ לך:

דא בארח פרט כו'. ר"ל שדעת הנאמר בפסוק זה הוא פרט שהוא סוף כל הפקודין כנ"ל:

למינדע מאן איהו כו'. ר"ל שדעת דהאי קרא קאי אלמעלה על יראת ה' שהיראת ה' הוא קודם לדעת היראה וז"ש אם אין תורה אין יראה אם אין יראה אין תורה שקודם מ' שתורה קודמת ליראה ואח"כ מ' שיראה קודמת אלא שהתורה שאמר קודם הוא כלל ושאמר אח"כ הוא פרט:

מאן איהו יראת ה'. ר"ל מלכות שהיא נקרא' יראת ה' כידוע והיא פרט כנ"ל:

ואע"ג דאית כו'. ר"ל אע"ג שצריך לירא מה' אע"פ שאינו יודע עדיין אותו בפרט איזה מדה הוא יראת ה' מ"מ הוא חייב לידע אח"כ בפרט מאן איהו כו'. ור"ל ז"ש יראת ה' כו':

דהא איהו ראשיתא כו'. ר"ל יראת ה' מלכות הוא ראשית לידיעת פרט כידוע זה השער כו' ור"ל ז"ש יראת ה' ראשית דעת:

ובלא בכללא חדא ורזא חדא ר"ל שהכלל והפרט נכלל הכל כאחד:

כיון דינדע כו'. ר"ל שרמ"ח מ"ע נגד איבריו של אדם מסט' דז"א כלל ושס"ה ל"ת נגד ימי השנה מסט' דמלכות כידוע ואמר לעיל שקודם ידע בכלל ואח"כ ישתדל בפקודין ואח"כ ידע בפרט וז"ש כיון דינדע כו':

וינדע כל יומי כו'. ר"ל שישתדל בכל ימי השנה בפרט:

עילא ותתא. ר"ל עילא במלכות ותתא ימות השנה:

בזמנא דשייפין אוריקו כו'. ר"ל ז"א לנו"ק:

כדין כו'. ר"ל שהשפע יורד אליו מלמעלה וזהו שנסמך בש"ע ברכת רפאינו לברכת השנים ואמרו רפ"ב דמגלה מ"מ רפואה בשמינית כנגד מילה בשמינית יסוד שהוא שמיני כידוע לראשית חכמה וברכת השנים בתשיעית מלכות:

מרזא דאדם. ר"ל רמ"ח איברים וז"ש באלין פקודין כו' שהן רמ"ח:

(ע"ב) אנכי סלקא לרזין כו'. כמ"ש בז"ח ל"ד ע"ד אנכי הכא איהו רזא כלל ופרט כו' אנכי כללא כו' ה' אלקיך פרט כו' ע"ש. ור"ל שהכל נכלל באנכי בכלל וה' אלקיך הוא בפרט כמ"ש שם:

והכא איהו כו'. ר"ל ע"פ הסוד כמש"ש שאנכי הוא כלל כל הספירות וה' אלקיך הוא בפרט וכאן אמר לפי פשוטו שפי' המלות של אנכי הוא כלל כמ"ש דאית אלהא כו' ה' אלקיך בפרט במדות דיליה כמש"ל:

[ליקוט. ולסוף מ' שנין ז"ש בן מ' לבינה:

דא בכלל ודא בפרט. הוא כמ"ש בר"פ שמיני דשניהם נכללו בדו"ן לכן נאמר בשניהם ה' אלקינו:

ואי תימא כו' דא בארח פרט למנדע כו'. ר"ל דס"ד כפשטיה דקודם צריך ליראה ואח"כ לידע וא"כ הדעת דקרא דכתיב סתמא היא בכללות ולמעלה אמרינן דקודם הכל פקודא קדמאה למנדע ליה כו' ולזה משני דיראה דקרא לא במעשה אלא בלימוד ורק ראשית הדעת הוא לדעת מאן יראת ה' וא"כ ע"כ הוא דעת בפרטי וז"ש אע"ג דאית ליה לב"נ כו' ר"ל אע"ג שקודם ידיעת הפרט צריך לירא אבל ענין הקרא אינו ליראה אלא למינדע היראה וז"ש אבל הכא כתיב כו':