יד המלך (לנדא) - ד. צ

דעכ"פ עיקר לאו דריבית קאי גם על פחות מפרוטה הרי ממילא אף דבגזל אין פחות מפרוטה בתורת השבה היינו משום דאמלו חכמים דכל פחות מפרוטה מחיל ומחילה זו הוי כאלו הושב לבעליו משא"כ בריבית דלא. מהני ביה מחילה דכל ריבית מתנה הוא והתורה אסרתו וכמו שהביא רבינו בפירוש לקמן בהלכה י"ג בשם הוראות הגאונים וכיון דלא מהני מחילה אזי ממילא אין חילוק בין פרוטה לפחות מפרוטה וגם בפחות מפרוטה השבה מעליא בעינן ואף לדעת רבינו לקמן דמהני מחילה בריבית זה הוא דוקא באם הלוה מוחל הריבית להמלוה אחר אשר כבר פרע לו דמי ההלואה וכמו שביארתי לקמן במקומו וגם בזה כתב רבינו דבכל אופן אומרים הב"ד להמלוה להחזיר, רק דאם הלוה רוצה למחול יכול למחול וזה שייך במחילה בפירוש אבל כל זמן שלא מחלו בפירוש אזי בודאי גם לדעת רבינו לא מהני שום אומד דעת דמסתמא מחל לו רק כל זמן שלא ידע המלוה בבירור שמחל לו מחויב להחזיר הריבית כמו שהוא מצווה מאת הב"ד ואין חילוק בין פרוטה ובין פחות מפרוטה:

שם באותה הלכה. הנה המשנה למלך הביא לשון הטור יו"ד סימן קס"א כל דבר אסור ללות בתוספת בין כסף בכסף בין אוכל באוכל אע"ג דכתיב נשך כסף נשך אוכל מרבינן כל דבר דין זה הוא בר"פ א"נ מנין לרבות כל דבר ת"ל נשך כל דבר אשר ישך וכן הביא המשנה למלך בשם הטור י"ד סימן קס"א והוא הקשה עליו דהרי גם גבי קידושין דאין קיחה אלא בכסף ולא אמרינן דכסף דוקא אלא דאף שוה כסף הרי הוא ככסף ואפילו בקרקע מתקדשת לרוב הפוסקים ואפילו לדעת החולקים על זה היינו משום דס"ל דאיתקיש הוי' ליציאה אבל לא משום דכסף הוי דוקא והכא משמע דאי לאו קרא ה"א דכסף ואוכל דוקא הוא ע"כ והנה קושיא זו אינה על הטור לבד. כי אם על הגמרא וגם על קרא גופא קשה דלמה לי קרא דכל דבר אשר ישך לרבות כל דבר תיפוק ליה דכל דבר בכלל שוה כסף הם ושוה כסף ככסף והנראה לי בזה דודאי בין בקידושי אשה ובין בריבית אין מקרא יוצא מידי פשוטו וקידושי אשה יליף קיחה קיחה משדה עפרון ובשדה עפרון, כתיב נתתי כסף השדה הרי עיקר הנחת ראשית הקנין בשדה וקידושי אשה הוא רק בכסף והא דקיימינן בהו דשוה כסף ככסף הוא מצד הסברא דהא אם היה רוצה המוכר השדה או האשה לקנות החפץ הזה היו צריכין ליתן עבורו כסף ובכסף זה גופא מחיר החפץ הנשאר תחת ידם נקנה השדה ונתקדשה האשה וממילא יסובב ענין הקנין על כסף והנה זה שייך בקנין שדה וקידושי אשה דאין אנו צריכים רק שיגיע ליד המוכר והאשה הנאות פרוטה בכדי דבההוא הנאות פרוטה יגמרו דעתם לאקנוי והעיקר אצלנו בקנינים אלה רק שיגיע להמקנה פרוטה ואין לנו שום קפידא בהם ולא שום חילוק אם יגיע המעות כסף ע"י הלוקח והמקדש בעצמו או ע"י שליח ואפילו ע"י עוף הפורח כל שבא הכסף לידם לנכון מהני משא"כ בריבית דיש קפידא בדרך איסור נתינתו וחק התורה כך הוא דלא אסרה התורה רק דוקא נחינת ריבית הבא מיד לוה למלוה אבל ע"י דרך ממוצע ביניהם אין זה ריבית שאסרה התורה וריבית ע"י שליח לדעת רש"י ומרדכי אינו אסור ואף לדעת הב"י והלבוש והט"ז דחולקים על רש"י ומרדכי ואוסרים ריבית ע"י שליח היינו משום דשלוחו של אדם כמותו והוי כמו אם היה בא מיד לוה למלוה וגם לדברי הרמ"א בהגה"ה יו"ד סי' ק"ס דמפרש דעת רש"י ומרדכי דוקא באה היתה ההלואה ע"י שליח אבל אם היתה ההלואה ע"י הלוה והמלוה בעצמו גם רש"י ומרדכי סוברים דנתינת הריבית אסור אף ע"י שליח היינו ג"כ משום דמסתבר ליה להרמ"א דהעיקר האיסור בריבית הוא רק ההלואה ודוקא בהלואה אמרינן דאין שלד"ע אבל בנתינת הריבית לאי לאו ההלואה לא היה בנתינה שום איסור לא שייך בו אין שלד"ע ויש בו שליחות ושלוחו של אדם כמותו ובאמת תמה הט"ז על הרמ"א על חילוק זה דבין שליחות דהלואה לשליחות דריבית אבל עכ"פ לכל הדיעות כל איסור ריבית ע"י שליח הוא רק מכח הכלל דשלוחו של אדם כמותו אבל אי לאו דשלוחו של אדם כמותו לא היה שום איסור בין בהלואה ע"י שליח ובין בנתינת הריבית ע"י שליח ומשום דלא אסרה תורה איסור ריבית רק דוקא נתינה מיד לוה למלוה ולפיכך שפיר איצטרך קרא דכל דבר אשר ישך לרבות נתינת כל דבר לאיסור ריבית דאי לאו קרא הוי אמינא כסף דוקא וכמו בקנין כסף וקידושי אשה דעיקר ראשית קנינם לא הונח רק בכסף לבד וכמו דמצינו בקנין חליפין דשרשו הוא מקרא דושלף איש נעלו דאין קונין רק בכלי דומיא דנעל כמו כן קנין כסף דהוא בקידושין מג"ש דקיחה קיחה וכתיב נתתי כסף השדה קח ממני וגם בקנין שדה כתיב מכסף מקנתו אמרינן ג"כ דדברים ככתבן וכסף דוקא והא דבשתי אלה, וכדומה להם הוי שוה כסף ככסף היינו משום, דהמוכר, והאשה יצטרכו ליתן מחיר החפץ כסף כאשר ירצו לקנותו לחפץ זה ובכסף זה בעצמו הנשארת להם תחת ידם, מחיר החפץ אשר יקבלו נעשה הקנין והקידושין אבל בריבית לא שייך סברא זו לומר בשביל כך דשוה כסף ככסף משום דעל מניעת נתינת הכסף מחיר החפץ אשר ירויח המלוה שלא יצטרך ליתן להלוה עבור החפץ שמקבל ממנו אי אפשר לחול איסור ריבית כלל דהלא שלילה ומניעה זו של הכסף אשר לא יצטרך המלוה ליתן אף דגם זה יסובב על כסף בכל זאת אין הכסף הזה בא מיד לוה להמלוה ובזה לא שייך דין שליחות כלל דהא אין הלוה מוסר הכסף ליד שום אדם ליתנו להמלוה הרי ממילא אין שום מקום בזה לשום צד שליחות דהא אין ביניהם שום אדם רק הלוה והמלוה לבדם ואין המלוה יוכל להיות נעשה שלוחו של הלוה לקבל הריבית לו לעצמו וכמ"ש הטור בשם הרשב"א הביאו הב"י בש"ע ח"מ סי' קפ"ה סעיף ב' דאין השליח יכול לקנות לעצמו אף באותן הדמים שהרשהו בעלים למכרו והיינו משום דאין אדם נעשה שליח לו לעצמו וכיון דלא שייך בכסף זה שום ענין שליחות והכסף זה בעצמו אינו בא מיד לוה למלוה ואי לאו דגלי לן קרא דנתינת כל דבר בעצמו הוי ריבית הוי אמינא דאין ריבית רק בנתינת כסף דוקא אבל נתינת שאר חפיצים אף דגוף החפיצים באו מיד לוה למלוה הוי אמינא דאין בנתינת עצם שלהם איסור ריבית וממילא גם הכסף מחירו אשר לא יצטרך המלוה ליתן אין בו ג"כ איסור ריבית דכסף זה אינו בא מיד לוה למלוה ולפיכך איצטריך קרא דכל דבר אשר ישך לרבות נתינת כל דבר ולאו משום דשוה כסף ככסף רק דנתינת עצם שלהם הוי ריבית ונתינת עצם שלהם בא שפיר מיד לוה למלוה:

שם הלכה ב' וכן אסור להתעסק בין המלוה והלוה בריבית וכל מי שהוא ערב או סופר או עד ביניהם הרי זה עובר בלא תעשה ע"כ:

הנה רש"י ומרדכי כתבו דלמאי דקיי"ל דבר תורה אין שלד"ע גם ריבית ע"י שליח מותר דלא אסרה תורה רק ריבית הבא מיד לוה למלוה ושלוחו כמותו אין שייך כאן דאין שלד"ע והנה ידוע עוצם התמוהות. אשר השתרגו עלו. על דין זה של רש"י והמרדכי הביאם הב"י סי' ק"ס והב"י שפך סוללות להרוס ולשרש כל עיקר דין זה עד שסיים דלא אמרן רש"י מעולם ואיזה תלמיד טועה כתב כן בשמו והנה נסתייע מהטור והרא"ש והפוסקים. גם המחבר בעצמו הביאו בסעיף י"ב דמותר לומר לחבירו הילך זוז והלוה עשרה דינרין לפלוני והוא שלא יחזור ויקחנו לזה הדינר מיד הלוה ואי אמרת דריבית הבא ע"י שליח מותר מה בכך אם חוזר ולוקח הדינר מאת הלוה הא עכ"פ אין הלוה בעצמו נותן הדינר ליד המלוה והלא לא גרע זה האומר והנותן משלוחו של לוה וריבית מותר ע"י שליח גם נסתייע עוד הב"י מכל עיקר דין ריבית. ע"י עכו״ם דיש בו הרבה חילוקים באיזה דרך מותר ובאיזו דרך אסור ואם ריבית ע"י שליח מותר הא בלא"ה אין דין ריבית כלל. ע"י שום ממוצע בין לוה להמלוה ואין איסור ריבית. אלא מיד לוה למלוה לבד דוקא גם הלבוש בעט"ז החזיק אחר הב"י למחוק דין זה מהספרים אמנם הרמ"א בד"מ קיימו וקבלו לדין זה של רש"י והמרדכי והראי' שהביא הב"י מהא דלא יחזור ויקחנו להדינר מיד הלוה תירץ הרמ"א דזה מיירי דזה האיש הנותן את הדינר לא דיבר כלל עם המלוה ועיקר הדבר וכל עיקר גמר ההלואה היה בין המצוה והלוה בעצמם רק דנתינת הדינר היה ע"י אותו האיש האחר ובזה פשיטא דאסור וכמו שכתב המרדכי בעצמו דאם לוה בעצמו מהמצוה אלא ששלח הריבית ע"י שליח הרי זה אסור גם הראי' שהביא הב"י מריבית ע"י עכו"ם כתב הרמ"א והש"ך סימן ס' ס"ק כ"ב דאין מזה שום ראי' כלל וכלל דכיון דכל טעם דלא שייך בריבית דין שליחות הוא משום דאין שלד"ע וזה אינו רק בשליח ישראל אבל בישראל ששלח עכו"ם דכיון דאין העכו"ם בתורת איסור ריבית ולאו בר חיובא הוא ובשליחות זה ודאי יש שלד"ע והלכך אם הי' בעכו"ם כל עיקר דין שליחות היינו אומרים שלוחו של אדם כמותו והיה איסור ריבית אסור על ידם יע"ש ( והנה דעת הש"ך פה תמוה הוא דכאן תפס התירוץ של רבינא עיקר דהכל תלוי באם השליח בר חיובא ובלאו בר חיובא יש שלד"ע ובח"מ סי' קפ"ב השיג הש"ך על הרמ"א שם בהגה"ה דפסק כתירוצו של רבינא והוא הוכיח והכריע שם כתירוצו דרב סמא דהוא עיקר והכל תלוי באי בעי עביד אי בעי לא עביד. ואם המשלח הוא בעל בחירה יהיה ישראל או עכו"ם אמרינן דאין שלד"ע והנה הט"ז התאמץ בכל עוז לחזק דברי הב"י והלבוש והחילוק שחילק הרמ"א בין דיבר הלוה