יד המלך (לנדא) - ד. פב

שני לא הוי רק מילי בלבד ומילי לא מימסרן לשליח והלכך אין כח להשליח למסור דבריו להשליח שני וכמו כן ענין השטר שהבאתי דאין נקנה במסירה משום דמילי נינהו ואף דהשטר הוא ביד הבע"ד בעצמו מ"מ שיעבודו של השני אינו תלוי בדעתו של בעהש"ט רק בדעת השני וכיון שאין כל הענין של השטר תלוי בדעת בעהש"ט לבד שפיר הוי מילי לענין זה שאינו יכול למסרו לאדם אחר. אם לא בכתיבה ומסירה והלכך גם בבע"ד בעצמו יש חילוק איזה מילין יכול למסור לשליח ואיזה מילין אשר אינו בידו למסרם לשליח דכל בע"ד שהחליט בדעתו דבר אחת לעשותו הוי החלטה זו כמעשה. כיון לבהחלטה זו נגמר הענין ושפיר יכול למסור החלטות דבר זה לשליח כמו שיכול למסור לשליח איזה מעשה דבבעל דבר אין חילוק בין החלטות דיעה למעשה אבל השליח אף שבידו לעשות כמו הבע"ד בעצמו מ"מ אין היכולת זו מצד עצמו של השליח רק מכח דבריו של המשלח וכ' כמה דלא עשאו עדיין שליחותי' לא הוי לגבי השליח כל כח זה שנתן לו המשלח רק מילי ואינו יכול למסרו לשליח שני ולכן גם הבע"ד בעצמו שעשה שליח בענינים דבעינן בהם שליחות גמור ולא היה מוסר להשליח החלטות דעתו רק מסר הבחירה להשליח דודאי בכגון זה אינו מועיל גם שליחותו של הבע"ד בעצמו דכיון דעצם השליחות באמת אף מהבע"ד בעצמו אינם רק דברים בעלמא רק דכל יתרון כחו של הבע"ד בזה הוא דכיון דיש בו כח בעצם להחליט הענין הוי הדיבור שלו כמעשה וזה שייך היכי דיש עכ"פ בהדיבור של השליחות החלטות דעתו של המשלח אבל למסור הבחירה להשליח אין בידו דזה אין גם בכח עצמו של המשלח דכל יתרון כחו של הבעל דבר בעצמו אינו רק שהיכולת בידו לגמור הענין עפ"י דעתו ואם ירצה לגמור הענין אזי צריך להחליט דעתו לצד אחד וכל אשר מסר לשליח את אשר אין בכח עצמו אין זה רק מילי ובפטפוטי מילי כאלה אין חילוק בין הבע"ד ובין שלוחו וגם הבע"ד בעצמו אינו יכול למסרם לשליח ולפיכך בגט אשה אין הבעל יכול למנות שליח לכתוב גט לאשה אחת מנשותיו שירצה השליח דהוא אינו יכול למסור לשליח רק כח החלטתו אבל לא כח בחירתו משום דאין זה רק דברים ולא מימסרי לשליח. ולפ"ז דברי מוהרימ"ט עולין כהוגן וכתובין המה בכונה דוקא באם אמר לשלוחו צא והקדיש שור אחד משוורי דאין בו דין שליחות ולא כתב מהרימ"ט סברתו באמר לשליח צא והקדיש שור זה ומשום דבאומר לשלוחו הקדיש לי שור זה דהחליט לו איזה שור שיקדיש וההחלטה על שור זה הוי כמעשה כיון דבאמרי פיו תלוי ההקדש של השור. משא"כ בנתן הבחירה להשליח איזה שור שירצה יקדיש דבזה לא שייך לומר דההקדש תלוי בבחירתו דהא הוא בעצמו לא בחר איזו שור שיהיה הקדש ובחירת השליח איזו שור שיבחר זה אינו תלוי בדעת ובחירת הבע"ד רק שהבחירה בגוף השליחות שבחר זה לשליח תלוי בדעת המשלח וגוף השליחות אינו רק מילי ומילי לא מימסרן לשליח וכל זה הוא בהקדש דאף דההקדש אינו רק דיבור מ"מ ההוצאה מרשות חולין לרשות הקדש זה הוי כמעשה וכמו כל מעשה של מכירה ומתנה דאינו ג"כ רק הוצאה מרשות לרשות ובפירוש שנינו דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט וכיון דהדיבור בהקדש הוי כמעשה שפיר אמרינן דכי מסר להשליח החלטת הדיבור להקדיש שור זה הוי כאלו מסר לו החלטות מעשה וההקדש של השליח חל על השור משא"כ בשבועה דלא שייך בו מעשה כלל וכל גוף ענין שבועה זו מצד עצמו ובתכונת ענינו אינו רק דיבור הרי ממילא אין חילוק בין אם מסר לו החלטות דיבור ועשאו שליח בפירוש שישבע על כך או שעשאו שליח סתם. ואף על החלטות איזו דבר אינו יכול לעשות שליח לישבע עבורו. דכיון דגם אצל הבע"ד בעצמו אין ענין השבועה רק דיבור הרי בכל אופן לא הוי רק מילי ומילי, לא מימסרן לשליח והא דבאומר לאפוטרופוס אי לאו קרא דאישה יפירנו היה ההפרה מהני ע"י שליח משום דבהפרת נדרים בגילוי דעתא כל דהו של הבעל הגיא ואף באמר הבעל טלי ואכלו הנדר מופר ולפיכך עכ"פ בתורת גילוי דעת היה מהני גם ע"י שליח אי לאו קרא דאישה יפירנו וכמו שביארתי:

וראיתי לתרומת הדשן בפסקים קנ"ד שכתב וז"ל ובלאו הכי בטורח יש לנו להביא ראיה מן התלמוד שיוכל השליח להקים איסור בשבועה על המשלח שיתקשר המשלח באותה השבועה ע"י השליח כו' אלא שכבר דקדקתי הך סברא מפרק השולח גבי דמייחי רב יהודא ראיה מהא דנשבעו להם נשיאי העדה דאינהו נמי הוי אפוטרופסין ושלוחין של העיר ע"כ ודבריו אלו מראין לכאורה שגם דעתו הוא דשבועה קלה על על המשלח ע"י שליח ואנכי לדעתי אפשר להסביר כונת התה"ד דאם עשאו והרשהו המשלח להשליח על כל עשיותיו לעשות בשלו כפי שירצה והשליח נשבע על דבר אחד שיעשנו המשלח ואח"כ לא עשהו דעובר השליח על שבועתו ומשום דבשבועה כזו. הוי אפשר לקיימה דהא הרשהו לעשות בשלו. ובזה מסתבר ליה לתה"ד דגם המשלח נתפס בעבירת שבועה זו ואף דהוא לא נשבע ועצם שבועות השליח לא חלה עליו מ"מ כיון דעפ"י שלוחותו עבר השליח על השבועה אמרינן בהאי גונא דיש שליחות ואף דנפיק עבירה מיניה ולא שייך בזה לומר אין שליח לד"ע דהא הטעם דאין שלד"ע הוא משום דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין. וזה שייך היכי דבשעת עשיות השליחות נעשתה העבירה אבל] הכא דבשעת שבועות השליח היה יכולת ביד המשלח לקיימו וגם השליח היה סבור שיקיימנה ולא שייך בזה דברי הרב כו' ואף דהשליח לא טוב עשה דסמך על המשלח והיה לו לחוש בעצמו בחומר שבועה שמא לא יקיים המשלח שבועתו. מ"מ לא שייך בזה דברי הרב כו'. דלא מצינו בתורה שאסרתו בזה לסמוך על המשלח וכיון דלא שייך סברא זו דדברי הרב כו' ממילא יש כאן דין שליחות ואף דנפיק עבירה מיניה. ואם לא קיים המשלח שבועות השליח אזי עבר השליח על שבועתו וממילא עבר גם המשלח על עבירת השליח ואבל מ"מ גוף השבועה מעולם לא חלה על המשלח רק כיון דשלוחו כמותו אם עבר שליחו מחמתו הוי כאלו הוא בעצמו עבר וכמו בכל שארי עבירת דצא ואקפי לי וכדומה אם היינו אומרים דיש שלד"ע היה המשלח עובר ואף דהוא לא עשה מאומה רק שציוהו להשליח ועל ציוי זו היה עובר המשלח כמו על גוף מעשה העברה. כמו כן בשבועה ע"י שליח כיון דיש שליחות בזה עובר המשלח על הציוי שציוה להשליח ועי"ז בא השליח לידי עבירה ונפקא מיניה בזה אם העבירה הוא על שבועות עצמו או על עבירת השליח באם מת השליח דנעשה השליח חפשי מן שבועתו דאז גם המשלח אינו עובר עוד ואינו צריך לקיים אז שבועתו של השליח גם יש נ"מ לענין שאלה שאם עצם השבועה חל על המשלח יכול המשלח לשאול על שבועתו משא"כ אם אינו עובר רק מחמת עבירת השליח אין המשלח יכול לשאול על השבועה כיון דאין השבועה חלה עליו ולפ"ז אפשר להסביר ראיות התה"ד משבועות הגבעונים דבשביל כך לא הכו אותם בני ישראל לפי שהנשיאים אשר המה שלוחי בני ישראל. נשבעו להם שישארו חיים ולא יומתו בין ע"י או ע"י אחרים ואם המיתו אותם בני ישראל אף שהם לא נשבעו להם וגם שבועות הנשיאים ג"כ אינו חל עליהם מ"מ כיון דשלוחם של ישראל היינו הנשיאים היו עוברים על השבועה היה העבירה חל גם על. כלל ישראל מצד שהמה משלחים דבהאי גונא יש שליח לד"ע כיון דבשעת שבועה לא ידעו הנשיאים אם יעברו ישראל שבועתם וכמו שכתבתי:

אחר שכתבתי זאת האיר לפני תשובת מרן זקני ז"ל במהדורא בתרא וראיתי בתשובה חיו"ד ברא מזכה אבא,. להביא ראיה לדעת מרן ז"ל דשבועה חל. על המשלח ע"י שליח מפרק שבועות העדות (דף ל"ד) דקאמר שם הגמרא אדגמיר ר' שמעון ממעילה לגמר מעדות ומשני מסתברא דממעילה הוי ליה למילף שכן מ"ע ל"ה כו' אדרבא מעדות הו"ל למילף שכן ח״ט כו' ומשני הנך נפישין ופירש רש"י דתביעה וכפירה חדא הוא ובחדא מלתא דמיא יותר. למעילה מעדות ואי אמרינן דאם נשבע על ידי שליח אין השבועה חלה לחייבו קרבן שבועה א"כ איכא חדא דלא דמיא למעילה ודמיא לעדות ע"כ. אין משם שום ראיה כלל דודאי בשליחות כי האי גונא כמו במעילה גם שבועה איתא ע"י שליח דאם נשבע על דבר שלא לעשותו ואח"כ עשאו ע"י שליח בודאי חייב עליו קרבן שבועה ועובר עליו כאלו עשאו בעצמו דבזה ודאי אמרינן דשלוחו כמותו וזה הוי ממש דומיא דמעילה דאם אמר לשלוחו הושיט ידך לכד שמן של הקדש ועשה השליח שליחותו דבעה"ב מעל דהיינו דעבירת המעילה איתא ע"י שליח וכמו כן בשבועה עבירת השבועה איתא ע"י שליח ואם אמנם דעיקר חלות השבועה אינו ע"י שליח ובהקדש הוי עיקר ההקדש ע"י שליח לא שייך לומר בזה דדמיא יותר למעילה משבועה דמה ענין התחלות ההקדש למעילה אדרבה דע"י המעילה מוציא הדבר מרשות הקדש:

שוב נתתי אל לבי דגם זה גופא עדיין צ"ע באם נשבע אדם על דבר שלא לעשותו אם מותר לצוות לשלוחו לעשות דבר זה בשבילו או נאמר דשלוחו כמותו וכן נסתפק הרב ב"י בתשובה ואם נאמר דשלוחו כמותו וגם איסור של עשיות השליח היה