יד המלך (לנדא) - ד. עה

בהקנין אמנם הא דכתב רבינו דיד הלוקח על העליונה ואם רוצה לקיים הקנין אזי המקח קיים ובפירוש כתב רבינו דאם רצה הלוקח אין המוכר יכול לחזור בו הרי לנו דלכשנתרצה הלוקח נתקיים הקנין למפרע ואנכי לא ידעתי מקומו של דין זה בגמרא ומאין לקח רבינו דין זה' ובפרט דמצד הסברא יש מקום לומר כיון דהמקח מצד עצמו בלא דעת הלוקח הוא חוב ללוקח. דהרי צריך ליתן דמי הקניה ונתינת דמים אלה בודאי חוב המה ללוקח. וכיון דבשעת הקנין לכשנעשה בלא דעת הלוקח היה אז חוב אליו מה מהני רצון הלוקח דנתרצה לכשנתוודע אליו לבסוף הלא בשעת הקנין לא היה להקנין אז מקום לחול דאז היה חוב ללוקח והוי כאלו לא היה אז שום קנין כלל וממילא אין תועלת ברצון הלוקח שנתרבה אח"כ וכן הכרעתי דבר זה מגמרא פרק האשה שלום (דף קי"ח) דבעי שם הגמרא בהמזכה גט לאשתו במקום יבם אי הוי זכות או חוב דזימנין דרחים לה יבם וחוב הוא לה. או זמנין דסניא לה יבם וזכות הוא לה וסלקא בתיקו ואם איתא דבחבין וזכין שלא בפניו דמהני גילוי דעת האשה אח"כ א"כ איך שייך בזה שום בעיא כלל אם הוא זכות. או חוב לה הלא בידינו הוא לשאול האשה אם סניא לה או רחים לה יבם וכאשר תאמר כן יקום. אלא ודאי דאין שום תועלת בדבריה אח"כ ואם היינו אומרים דרחים להיבם ובסתם חוב הוא לה, אף אם היא אומרת דמאס עליה היבם והגט זכות הוא לה אין בדבריה כלום כיון דבשעת מסירת הגט מיד הבעל היה אז חוב לה וכמו כן להיפוך באם היה זכות לה לא היה מהני אם אמרה אח"כ דרחים לה יבם. וחוב הוא לה:

וראיתי ונתתי אל לבי לתור ולדרוש דבר זה עצמו בקניות חפצים מטלטלין או מקרקע אם הקנין מצד עצמו בלתי ידיעתו ורצונו של הלוקח חשוב זכות או חוב להלוקח והנה מפסקי רבינו מוכרע דמסתבר ליה דהקניה בפ"ע חשוב זכות להלוקח דלעיל פרק כ"ט הלכה י"א פסק רבינו בקטן שקנה קרקע ונתן דמים והחזיק בקרקע תעמוד בידו אעפ"י שאין ממכרו בקרקע כלום. שהקטן כמי שאינו בפניו הוא וזכין לאדם שלא בפניו הרי לנו בפירוש דהקניה בפ"ע חשוב זכות להלוקח דאם היה חוב הרי אין חבין לאדם שלא בפניו ואין לומר דהתם כבר נתן הקטן דמי הקניה לכן חשוב קיום הקנין זכות לגביה אבל בכל קנין דעלמא דצריך הלוקח ליתן הדמים לכשיתקיים המקח חשיב הקנין חוב לגבי הלוקח דז"א דהרי רבינו בעצמו פסק לעיל מזה הלכה ח' דאף במטלטלין דממכר הקטן קיים בהם בכל זאת אין בקנינו כלום אלא בשמשך או עד שהמשיך אבל אם נתן מעות על המקח וחזר בו אינו מקבל מי שפרע הרי לנו דאין בנתינת מעות של הקטן ממש והמעות הנתונים מאתו עומדים לחזרה עד גמר הקנין ואם נאמר דהקנין בעצם הוי חוב ללוקח הרי אין הקנין בפ"ע חל עבור הקטן דאין חבין שלא בפניו וממילא גם המעות אשר נתן הקטן להמוכר ברשותא דקטן קאי. והוי כמו ללא נתן כלל ואם אנו רוצים לקיים הקנין מצד נתינת המעות הוי כמו אם נתן כעת המעות מחדש דהא ע"י קיום הקנין מוחלט המעות ביד המוכר והחלטת המעות עצמה חוב הוא לקטן אלא ודאי דדעת רבינו הוא דכל קנין מקח בפ"ע הוי זכות ללוקח וכל זמן שאין הלוקח מגלה דעתו דאינו רוצה בהקנין יכולים לזכות לו שלא בפניו והלכך בקניות קטן דהוי כמי שאינו בפנינו זכין לו שלא בפניו ואין ביד המוכר לחזור בו:

שוב ראיתי להטור בח"מ סימן ק"ץ שכתב וזה לשונו וכן אם אדם אחד אמר למוכר כסף השדה קח ממני ומכור שלך לפלוני ואותו פלוני עשאו שליח אלא שהנותן נתן הכסף משלו או אפילו לא עשאו הלוקח שליח ואמר הלוקח להמוכר שדך קנויה לי בכסף שנתן לך פלוני קנה ע"כ ודברי הטור אלה מורים דדעתו הוא דכל קניה הוא חוב ללוקח ואין חבין לאדם שלא בפניו ולכן דוקא בעשאו הלוקח השליח לאותו פלוני אז קנה אבל אם לא עשאו הלוקח שליח אפילו נתרצה אח"כ לא מהני ומשום דבשעת הקנין דהיה בלתי ידיעות הלוקח לא היה אז מקום לחלותו. דאם נאמר דדעת הטור הוא כדעת רבינו דמהני קנין שלא מדעת הלוקח אם נתרצה אח"כ למה נקיט הטור בדין זה דעשאו הלוקח שליח הלא אף אם לא עשאהו הלוקח לשליח קנה אם נתרצה בכך ובפרט דדינו של הטור בודאי מיירי בנתרצה הלוקח דאם לא נתרצה בודאי אין עולה על הדעת כלל. דהנותן מעות יכוף להלוקח לקיים מקחו דהלא במתנה גמורה אין ביד הנותן לזכות למקבל בעל כרחו וביד המקבל לומר אי אפשי במתנה זו וגם מבלעדי זאת אנו מוכרחים לומר דדעת הטור הוא דכל קנין מקח בעצם הוי חוב להלוקח דאם היה זכות היה נקנה שדה זו להלוקח בכסף של הנותן מדין עבד כנעני דמשנה שלימה שנינו ובכסף ע"י אחרים ולמה לי כל ענין השליחות של הלוקח כלל אלא ודאי דשאני קניות עבד אם עצמו ע"י אחרים מקניות שדה שלא מדעת הלוקח ע"י אחרים הקניות עבד א"ע הוי זכות לעבד וזכין לאדם שלא בפניו אבל קניות שדה הוי חוב ללוקח ואין חבין לאדם שלא בפניו ולכן אם עשאו שליח אין אי לא לא גם מוהר"מ בהגהות ש"ע ח"מ סימן קצ"ה סעיף ג' תפס ג"כ דעת הטור עיקר וזה לשונו והא דנקנה הקנין שלא בפני הקונה היינו במתנה דודאי ניחא ליה אבל במקח שאפשר דאינו חפץ לקנות לא קנה ושניהם חוזרים ע"כ הרי לך דבקנין מקח שלא מדעת הלוקח יש ביד המוכר לחזור ואף. אם הלוקח רוצה לקיים קנין מקחו אמנם הב"י בטור ח"מ סימן קפ"ג הביא בשם רבינו ירוחם דאם קנה במעותיו ונתכוין לקנות לחבירו לא קנה חבירו אפילו אם אמר בפני עדים לצורך חבירי אני קונה אלא א"כ הודיעו למוכר ומשמע דאם הודיעו למוכר נתקיים הקנין אף שלא מדעת הלוקח אם נתרצה אח"כ וזה הוא כדעת רבינו גם בש"ע ח"מ סימן רל"ה סעיף זיין הביא הב"י דעת רבינו לפסק הלכה דקטן שקנה קרקע ונתן דמים והחזיק בקרקע תעמוד בידו לפי שזכין לאדם שלא בפניו וממילא לדיעה זו כל קניה שלא בפני הלוקח הוי זכות ללוקח וזכין לו שלא בפניו ואולם לדעת הטור דסובר דכל לוקח דעלמא אינו קונה שלא מדעתו ומשום דחוב הוא לו בודאי לא ס"ל גם דין זה של רבינו בקנין קרקע בקטן ולדעת הטור קטן שקנה קרקע אין בקנינו כלום דהוי כשלא בפניו ואין קונין קנין מקח שלא בפני לוקח אא"כ עשאו הלוקח לשליח ובקטן שקנה בעצמו או גם ע"י אחרים שאינן אפוטרופוסים דלא שייך בו ענין שליחות אזי בודאי אין בהקנין כלום ומהתימא על הב"י שהביא דין זה של קטן בסתמא כאילו היה מוסכם בלי שום חולק והלא הדבר מבואר כי הטור חולק בדין זה ואין לומר דדעת הב"י בכונת דעת הטור הוא דהא דכתב דאותו פלוני עשאו לשליח זה הוא לאו דוקא ואפילו לא עשאו שליח מהני הקנין אם נתרצה הלוקח אח"כ וכן מורין דברי הב"י דבסימן ק"צ סעיף ד' העתיק דין זה של הטור והשמיט כל זה דעשאו הלוקח לשליח ולא זכר ולא פקד שום רמז מן ידיעות הלוקח כלל הרי אנו רואין דעלה כן בדעת הב"י דשליח דנקיט הטור לאו דוקא אבל לדינא סובר הב"י דדעת הטור הוא כדעת רבינו דקניות מקח הוי זכות ללוקח ואפילו בלא ידיעתו ודעתו יכולין לזכות לו מקחו שלא בפניו ולפיכך שפיר סתם בדין זה של קניות קטן בקרקע להביאו בלי שום חולק כי לדעתו מוסכם דין זה גם לדעת הטור דאי אפשר לומר כן דלפ״ו יהיה תמוה על הרמ"א דבסימן ק"צ ס"ד הגיה על הב"י וכתב על דברי הטור אלה שהביא הב"י והוא שאותו פלוני חפץ בזה כגון שעשאו שליח או שאמר למוכר שדך קנויה לי במה שנתן לך פלוני והן המה דברים ככתבן כאמור בהטור הרי ס"ל להרמ"א בכונת הב"י דבדיוקא נקיט הטור דעשאו שליח אבל בלא עשאו שליח אין הקנין בלא ידיעות הלוקח כלום ומשום דהקנין הוא. חוב ללוקח ודלא כדעת רבינו וא"כ למה לא הגיה גם בסימן רל"ה סעיף זיין להביא על דינו של הב"י שהביא בשם רבינו דעת הטור בשם יש אומרים דחולק על רבינו וסובר דקנין קטן בקרקעות אין בו כלום דכיון דכל קטן הוא כמו שאינו בפנינו אין חבין לו שלא בפניו:

ולפי ביאור דברים אלה. עיקר דין זה במחלוקת שנויה דדעת רבינו ורבינו ירוחם הוא דכל קנין מקח הוי זכות ללוקח וזכין לו שלא בפניו ודעת הטור הוא דכל קנן מקח אינו חל רק בידיעות הלוקח או דיגלה דעתו מקודם דניחא ליה אבל בלתי ידיעות הלוקח הוי הקנין מקח חוב אליו ואין חבין לו שלא בפניו ואם אמנם כי אינני כדאי להכריע בכל זאת אגיד את הנראה לדעתי בדבר זה כי דעת רבינו ור"י נכונים הם דכיון דבכל אופן נשאר. עכ"פ הברירה ביד הלוקח לכשיתוודע הדבר אליו להתרצות בהקנין או לא הרי ממילא לא יצויר כלל בשום אופן שיהיה אז בשעת מעשה קשור איזה חוב עם זכות המקח זה שזכו להלוקח שלא בפניו דהלא בכל ענין נשאר עכ"פ הברירה בידו לסלק מעל עצמו החוב הזה ושלא להתרצות בהקנין ואף דיכול להיות דאחר שיתוודע הקנין להלוקח ויתרצה בו יבא לו איזה חוב ללוקח באחרית הימים מקניה זו אשר לא יהיה בידו לסלקו אז בכל זאת אין חוב כזה מגרע להזכות של שעת מעשה מאומה וכיון דעכ"פ כל חוב אשר באפשרי לבא תיכף להלוקח בשעת הקנין יש היכולת בידו לסלק מעל עצמו כאשר ירצה אזי לא יצויר שיהיה בקנין זה שום חוב כלל ואין זה דומה לכל חוב האמור באין חבין לאדם שלא בפניו דהתם היו רוצים לכוף לזה אשר היו חבין אליו שיהיה מוכרח לקבל חובו ואי לאו דאין חבין לאדם שלא בפניו היה זה האיש אשר חבו אליו מוכרח לקבל על