יד המלך (לנדא) - ד. עג

אמנם לפי דרכינו יש בידינו להסביר בדעת רבינו דמסתבר ליה דכל תנאי יהיה איזו שיהיה ואף אם הוא בידו ולית ליה פסידא בכל אופן הלשון זה של דאי אשר בלעדו לא יצויר שום תנאי הנה זה לבדו משויה ליה להקנין אסמכתא דכיון דכל ענין חיוב תלוי בדעת וכונת המחייב וכי מחייב א"ע דרך תנאי הרי גילה רצונו וחפצו דאין דעתו נוח בהחלטות הדבר ואם. אתה רוצה להחליטו אזי ההתנגדות רצון המחייב זה עצמו מקרי גזים ופסיד ובסברא זו אינו חולק ר' פפא כלל על כללא דכייל ר"ה בריה דרב יהושיע משמיה דרבה דכל דאי לא קני ואולם סברת ר' פפא בשתי מימרות אלה דקפיד בארעא ושויה נהליה אפותיקו היינו משום דמסתבר ליה לר' פפא דבשתי אופנים אלה המקנה. גלי אדעתיה במקצת דניחא ליה בקנין זה דבקפיד בארעא הרי אנו רואין דדעתו היה בקיום הקנין ועבור כך בחר בקרקע זו הגרוע בעיניו ביותר וקפיד מלהתנות על קרקעותיו אחרים ובשויה ניהליה אפותיקי אין לך גילוי דעתו גדול מזה דרוצה לפרוע לו רק מזו הקרקע ולכן בשתי אלה אף אם עשאו דרך תנאי בכל זאת. מועיל גילוי דעתו זאת דניחא ליה בזה ועכ"פ שוב אין הדבר נגד רצונו כל כך שיהיה מקרי גזים ופסיד וכמו בנותן ערבון לחבירו ואמר אם אני חוזר בו ערבוני מחול לך.. והלה אומר אם אני חוזר בך אכפול לך ערבונך דאף לר' יהודא דסובר דאסמכתא לא קניא בכל זאת עכ"פ כנגד עירבון קנה ואף דהקנין בכללי וגם מה שנגד העירבון היה הכל דרך תנאי בכל זאת במסירה זו שמסר העירבון להמוכר גני אדעתיה דניחא ליה עכ"פ בקיום קנין כל כך נגד מה שעולה העירבון ולכן כמה שהוא נגד העירבון אף דגם זאת היה דרך תנאי בכל זאת מועיל מסירת העירבון וגינוי דעתו דניחא ליה בכך:

דעכ"פ כמה שהוא כנגד העירבון לא מקרי גזים ופסיד וממילא לא איכפת לן שהיה דרך תנאי דהיכי דלא גזים ולא פסיד גם לרבה אף דאי קניא ולפיכך הרי"ף והרא"ש והטור דפסקו בעירבון כר' דדיו שיקנה כנגד העירבון ונגד עירבון קנה לכן גם בקפיד בארעא פסקו דמועיל גילוי דעתו דניחא ליה בקיום קנין קרקע זו ואין כאן העברה על דעתו ושום דבר נגד רצונו ותו לא הוי גוזמא ופסידא וגם בשויה ניהליה אפותיקי דגמיר בדעתו לפרוע לו מקרקע זו לכן אף דהמותר של שויה הקרקע שהתחייב א"ע דרך קנס הוא גוזמא והפסד ולא קני בכל זאת עכ"פ מה שהבטיח לגבות מקרקע זו בכדי חובו דבזה לא גזים ולא פסיד מאומה הוי דינו כמו בנותן עירבון דעכ"פ קנה בכדי עירבון וה"נ קנה המלוה לגבות עכ"פ מאפותיקי זו בכדי חובו ולכן ניחא גרסא זו אשר הובאו שפיר שתי המימרות אלה בהלכות הרי"ף. אבל רבינו דפוסק בנותן עירבון דאינו קונה כלל ואף כנגד עירבון לא קנה ובודאי רבינו סתמא אחרינא אשכח בדין זה דערבון ודחה כל פלוגתא זו דר' יוסי ור' יהודא מקמיה האי סתמא ועכ"פ אנו רואין דמסתבר ליה לרבינו דבכל חיוב אשר היה דרך. תנאי לא מהני שום גילוי דעת רק כל דלא החליט הקנין תיכף. גלי אדעתיה דאינו רוצה בהחלטתו והוי אסמכתא ולא קני ואף באותו צד של הקנין אשר אינו מגיע להמקנה שום הפסד מאומה בכל זאת זה עצמו דלא היה בדעת המקנה להחליט להקנין הרי כל צד קיום קנין זה חשיב מצד עצמו גזים ופסיד על כן שפיר השמיט רבינו הני תרי מימרא דר' פפא דלדעתו אף היכי דקפיד בארעא ולא היה רוצה להתנות רק על קרקע אחת מקרקעותיו בכל זאת לא. מהני כלל גילוי דעת האלה רק כיון דלא הקנה אותה תיכף הרי אנו רואין דגם קרקע זו אינו רוצה להחליטה תיכף בקנין וכמו כן באפותיקי אף להבטיחו על הפרעון בכדי חובו שלא יהיה רק ממקרקע זו בכל זה במה דהתנה לקבל על עצמו הקנס להקנות כל השדה להמלוה בחובו באם לא יפרע לו תוך שלש ועל קנס זה דהוי פסידא בודאי אין בכח הקנין לחול הרי הראה לנו המקנה דעתו בזה דאין רצונו להיות בקנין זה כח המועיל ולכן כל צד קיום אשר יחול בקנין זה ואף הגביה דנגד הפרעון הוי גזים ופסיד וכמו שביארתי דכל מה שהוא נגד רצונו של הנותן הוי גזים ופסיד ולא קני כלל:

ובהסברת דברים האלה ירוח לן. בזה קושיות תלמידי הרשב"א על פירש"י במימרא שני', דר' פפא דמוקי גמרא בשוי' ניהלי' אפותיקי ומפרש רש"י וזה לשונו דאמר לי' לא יהי' לך פירעון אלא מזה אף בתוך שלש שנים ואם איני נותן לך מגופה של קרקע כנגד מעותיך עד שלש שנים תהי' כולה שלך בהא קאמר ר' פפא דאע"ג דלא קניא. למיהוי כולה דידי' לאחר שלש אפותיקי מיהו הוי למגבי מינייהו דבלאו אסמכתא נמי שוי' אפותיקי ע"כ והקשו תלמידי רשב"א על פירוש זה שאם התנה בפירוש שיתן לו קרקע כנגד מעותיו מאי ענין אסמכתא שייך כאן ולפי מה שהסברתי זה גופא אתי ר' פפא לאשמועינן דאף דבקנין אפותיקי. זה הי' נכלל גם הקנס שהתחייב א"ע באם לא יפרע בתוך שלש להחליט ביד המלוה גם המותר של דמי שו' של הקרקע ששוה יותר מכדי חובו ועל אותו המותר של הקנס דגזים ופסיד אין הקנין חל וס"ד דאף לענין הגבי' שכנגד חובו ג"כ אין הקנין חל לכן השמיענו ר' פפא דבגבי' שכנגד חובו דלא גזים ולא פסיד מאומה חל הקנין ואינו יכול לפרוע לו רק מקרקע זאת שהבטיח לו. וכמו בנותן עירבון דקיימינן כר' יהודא דכנגד עירבון קונה ואף דגם התם הי' כלול החיוב של יותר. מכדי עירבון עם כדי עירבון בקנין אחד שניהם יחד ובכל זאת אמרינן דעל היותר מכדי עירבון אין הקנין חל ובכדי עירבון קנה ה"נ אף דעל הקנס של המותר דמי שוי' הקרקע. מכדי החוב הכלול בקנין הזה אין הקנין חל בכל זה לענין חיוב הגבי', רק מקרקע זו בכדי חובו חל הקנין ובכדי חובו קנה המלוה וגובה מקרקע זו אף בעל כרחו של הלוה:

פרק שלשה עשר הלכה ד' אלו דברים שאין להם אונאה הקרקעות והעבדים והשטרות וההקדשות אפילו מכר שוה אלף בדינר או דינר באלף אין בהן אונאה ע"כ:

וכתב הרב המגיד וזה לשונו ומה שכתב אפילו שוה אלף בדינר או דינר באלף אין בהם אונאה הוא כפי מסקנת ההלכות שם לפי שיש מן הגאונים ז"ל מי שהיה אומר דבקרקעות יש להם ביטול מקח כשמכר על חד תרין אבל כך העלו בההלכות דבשום צד אין להם אונאה והביאו ראיות לזה עכ"ל. והנה מגמר' דעירובין (דף כ"ג) יש ראיה נוכחת לדעת הגאונים, דפליגי שם רשב"ג ורבנן במקדיש כל נכסיו והיתה עליו כתובת אשה ובע"ח דסובר רשב"ג דאם היה חובו כנגד הקדשו פודה ואם לאו אינו פודה וחכמים סוברים דפודה עד פלגא דהיינו דאם אין החוב עולה פי שנים משויה של הקרקע פודה כסדר המתניתן דמוסיף עוד דינר ופודה ע"מ לסלק לבע"ח את חובו אבל אם החוב עולה פי שנים מדמי שוי' הקרקע אין כאן פדיון כלל ומשום דאונאה בפלגא הוי ביטול מקח הרי לך דאף בקרקע יש ביטול מקח בפלגא הן אמת דדעת רבינו הוא תמוה בזה דהכא פסק דאפילו דינר באלף אין אונאה בקרקע ובפ"ז הלכות עירובין הלכה ט"ז כתב בפירוש דאם החוב הוא שנים בדמי שויה החוב אינו מתנה כלל רק פודין סתם שאם התנו בהפדיון שהפודה ישלם החוב אין הקרקע ניפדת כלל ועיין שם במרן הכסף משנה שלחץ לפרש כונת רבינו בדרך רחוק אבל אין דברי רבינו סובלים כונה זו דרבינו כתב דאם יפדו על תנאי לא יהיה ניפדית כלל דזה מורה בפירוש דאף אם יזדמן אחד אשר יהיה רוצה לפדות על תנאי לא יהיה מדינא פדוי' ודעת רבינו בזה צריך עיון:

פרק ט״ו הלכה ג' בא"ד והוא שלא נשתמש בו אחר שראה המום אבל אם נשתמש בו אחר שראה בו המום הרי זה ידע ומחיל ע"כ:

וכתב ה"ה דהוא הדין אם הוא דבר שהיה יכול להבחינו ולא בחנו הרי לא הקפיד ואינו חוזר וכתב עליו הרב בעל משנה למלך וז"ל נראה בעיני שאם היה המקח בהקפות מעות כיון שלוקח עדיין מעות המוכר בידו יש מקום לומר דמש"ה לא הקפיד הלוקח לנסותו מיד ולעולם לא מחיל ומלבד דמילי דסברא נינהו מ"מ לפוטרם בלא כלום אי אפשר וראיה לדבר ממה שכתב בעה"ת שער ז' גבי טענו חיטים והודה לו בשעורים דפטור אף מדמי שעורים וטעמא כיון דתבעו על החיטים לחוד הרי מחל לו על השעורים ומסיק שם בגמרא דאי תפיס התובע דמי שעורים לא מפקינן מיני' וכתב הרב ז"ל דדוקא אם היה תפוס בשעה שבא לב"ד דכיון שהיה ביד הטוען דמי השעורים של הנתבע לא חשש עליו לטעון שעורים ולא מחל לי' הכי נמי גבי מום כיון דכל טענתו אינו רק מכח מחילה איכא למימר דלא מחיל כיון דדמי' המקח עדיין בידו וכ"ש הוא היכי דהתפיסה הוא מדמי מקח עצמו עכ"ל והנה, אם אמנם שהרב ז"ל כתב על דין זה שהוא מצד הסברא בכל זאת אנכי לא ידעתי שום צד הכרעות דעת לחילוק זה של המ"ל ז"ל. ואדרבה דהדעת מכרעת דאם המקח הוא דבר שיכול לנסותו ולטעמו ולפי דעת הי"א אלה בודאי עלה על דעת הלוקח בשעת קניתו לבתנו