יד המלך (לנדא) - ד. מא

כבודו בהצלת ממונו אבל בחזרת אבדת אחרים אשר אתה רוצה לחייבו מצד עשה דהשבה האמור בתורה אין כח בעשה זו לדחות עשה דכבוד הבריות:

ולפי זה ניחא גם הא דלא הביאו הרי"ף ורבינו להא דאיסורא מקמיה ממונא לא דחינן משום דבאמת אין שום גירעון לעשה הנוגע בממון מכל שארי עשה של חובת הגוף רק בכהן שראה אבדה בבה"ק הוסיף הגמרא להקשות דאף אם היה טומאת כהנים ל"ת לא היה נדחה מפני העשה דהשבת אבדה ומשום דגם גבי בעלים בעצמם לא דחינן איסורא מקמיה ממונא אבל באמת לדינא הוי טומאת כהנים עשה ול"ת ובלא"ה אין עשה ול"ת נדחים מפני עשה לבד וממילא אין אנו צריכים כלל וכלל לסברא זו. דאיסורא ממונא ואין דרכם של הרי"ף ורבינו להביא ענינים אשר היו עולים על דעת הגמרא דרך שקלי וטריא ואולם בכל זה גוף הסברא מצד עצמה אשר לפי מה שביארתי היתה סברא זו כונת המקשן להקשות מכחה היא נכונה וברורה דאיננו גדול חיוב החזרה המוטל על המוציא אבדה יותר מההצלה, אשר להבעלים עצמם בממונם ולפ"ז במצא אבדה בשבת בודאי אינו מחלל שום לאו דשבת עבור קיום עשה דחזרה ואף דאנן קיימינן דאתי עשה ודחי ל"ת והיה העשה דהשבה דוחה לאו דשבת. בכל זאת כיון דהבעלים בעצמם אינם רשאים לחלל שבת בשביל הצלת ממונם גם המוציא אינו רשאי לחלל שבת עבור ממונה של בעל האבדה:

הלכה כ' הרואה מים ששוטפין ובאים להשחית בנין חבירו או שדהו חייב לגדור בפניהם ולמונעם דכתיב לכל אבדת אחיך לרבות אבידת קרקעו ע"כ:

יש להתיישב בדין זה באם אינו מבטל ממלאכתו בעת שגדר אם צריך לשלם לו בעל הקרקע שכר פעולתו אשר עבד בהשדה או שיש לאבדת מקרקעי דין מטלטלין דצריך להחזיר ולטפל בה בחנם וכמו כן בגדר שדהו ג"כ חייב לטפל בחנם ואין חילוק בין טירחא רבה לטירחא זוטא או דלמא דרק במטלטלין דכתב רחמנא בפירוש חיוב ההספה אל ביתו וחיוב ההשבה המוטל על המוציא אבל מקרקעי לא והנה בזה בא בכד של דבש וזה בא בקנקנים רקנים והציל זה את הדבש לתוך הקנקנים שלו מצינו דבעל הדבש מחויב עכ"פ לשלם לו שכרו הראוי לו ואף דגם התם בעל הקנקנים מחויב להציל מכח קרא דלכל אבידת אחיך. דכל ענין הצלה דאפשר לו למיעבד ולהציל ממון חבירו מחויב לעשות ולהציל ובכל זאת מגיע לו שכרו הראוי לו ובאמת האי דינא דדבש וקנקנים צ"ע דהא הצלה זו במטלטלין ממש ולמה בכל חזרת שארי מטלטלין הנאבדים לא מצינו שהבעל האבדה יהיה מחויב ליתן לזה שמחזיר לו אבידתו שכר טירחתו זולת כשביטלו ממלאכתו. דאז מחויב ליתן לו כפועל בטל וכפי מחלוקת הפוסקים בכונת פעולה בטלה זו ואדרבה מצינו דאדם בטל מחויב להחזיר אבדה בחנם. ועיין בסמ"ע ח"מ סימן רס"ד ס"ק י"ט שהתעורר בזה וכתב שדין זה מיירי באיש הרגיל להשכיר א"ע לעסוק בכלים מלאכה בשכר אבל באדם שאינו רגיל בכך אינו נותן לו כלל ואולם זה דוחק דבגמרא נאמר דין זה סתמא ומשמעות הגמרא הוא דעכ"פ שכרו הראוי לו מחויב ליתן לכל אדם ואפשר לחלק דהתם בהצלת הדבש שהציל בהקנקנים ג"כ אינו מחויב ליתן לו רק שכר הקנקנים אבל לא שכר טרחתו ומשום דגם באבדה גמורה אינו מוטל השתדלות החזרה רק על גופו של המוציא אבל לא על כליו ובאמת לא מצינו שיהיה אדם מחויב להשתדל בממונו ובכליו להציל של חבירו הילכך בשהציל בקנקנו דבשו של זה שפיר מחיוב לשלם לו שכר כליו אשר נתן לו על סמך הבטחתו שהבטיח עבורם סך רב או מצד נדבת לבו מרצונו ולא מצד חיוב המצוה אבל שכר טרחת עצמו בהצלת מטלטלין בודאי א"צ לשלם כיון דהוא מחויב מצד חיוב המצוה שבו הרי הוי כמו כל טרחות שארי המצות סוכה ולולב וכדומה וגם בהצלת קרקע משמע אסתימת כל הפוסקים שמחויב לגדור ולהציל בחנם דלא מצינו בשום מקום כלל שהזכירו בגדר שדה בעת סכנות איבוד שיהיה בעל השדה מחויב לשלם מאומה בעד טרחתו וצ"ע לדינא:

פרק י"ב הלכה ה וכן שנים שהיו באים זה בחביות של יין וזה בכד של דבש ונסדק הכד של דבש וקודם שנשפך הדבש לארץ שפך זה את יינו להציל את הדבש לתוך החביות. אין לו אלא שכרו הראוי לי כו' ואם נשפך הדבש לארץ הרי זה הפקר וכל המציל לעצמו מציל ע"כ:

וכתב ה"ה שיצא לו לרבינו חילוק זה שמחלק בין קודם שנשפך הדבש ובין לאחר שנשפך מהא דמשני שם הגמרא בפרק הגוזל דמיירי כשעקל בית הבד כרוך על החביות ולפי דעת רבינו כונת הגמרא הוא שלא נשפך עדיין ואף דהחביות נשברה כל כך שאי אפשר לתקנו ולהציל הדבש והדבש עומד להשפך בכל זאת כל זמן שלא נשפך עדיין אינו יכול לזכות בו מן ההפקר ודעת רש"י בפירושו חולק על רבינו בזה ומפרש הא דעקל בית הבד כרוך עליה היינו שהחביות קשורה בעקל ולא ישפך הכל רק מנטף מעט מעט ואין כאן הפקר ומפירוש רש"י זו משמע דדעתו הוא דאם נשבר החביות כל כך עד שישפך הכל וסופו שכל הדבש ילך לאיבוד אף שעדיין לא נשפך כשפוך דמי ויכול השני לזכות בו מן ההפקר והנה אף דמסתימות לשון הגמרא שסתמו ולא חילקו בין כרוך על החביות בחוזק או רפוי משמע כדעת רבינו דבכל ענין כל זמן שעקל בית הבד כרוך על החביות אף שהכריכה הוא רפוי כל כך שהדבש ילך תיכף לאיבוד בכל זאת כל עוד שהדבש בקביות אין השני יכול לזכות בו בכל זאת הא גופא לא ידענו. דאם החביות נשברה כל כך שעד שירצו הבעלים להציל את הדבש ילך כל הדבש לאיבוד הרי נעשית תיכף הפקר ומה לי שהדבש עודנו בהחביות הלא עכ"פ כיון דאי אפשר להבעלים להצילו עוד הרי מסיקים דעתם ממנו ומפקירים אותו ומה לי אם נשפך לארץ או לא נשפך הרי אין לנו שום סיבה בשפיכה זו שיתפעל דבר לענין הפקר וכבר התעורר הלח"מ ע"ז והנראה לדעתי לפרש דעת רבינו. דהן אמת דכשעקל כרוך עליה ברפוי עד שכל הדבש יוצא ממנו גם לדעת רבינו נעשה הדבש תיכף הפקר בעודנו בהחביות רק דבכל זאת מסתבר לרבינו דבעודו בחביות אף שגוף הדבר נעשה הפקר מ"מ החביות עצמה נשארה עכ"פ לבעל הדבש וממילא הדר נקנה אליו גם הדבש בעודו מונח בחביות מכח קניות כליו של אדם שקונין לו ואף שהכלי הוא שבורה ואי אפשר להיין להיות נשאר מונח בתוכו... הרי מצינו בזכיות שדהו ברץ אחריו ואינו מגיע דלא קנה לו שדהו ובעי שם במתנה מאי ומסיק דמתנה קנה אף ברץ אחריו ואינו מגיע והטעם דקני במתנה משום דדעת אחרת מקנה לו והלא הדברים ק"ו ומה במתנה להקנין צריך כח עצום להוציא מרשות לרשות ובכל זאת מהני הקנין לענין זה שיהיה השדה קונה להמקבל ואף דלא היה נשאר בתוך השדה דהא רץ אחריו ואינו מגיע וגרע יותר מחביות שבורה מ"מ קנתה לו שדהו בדעת אחרת מקנה אותו והיינו משום דבדעת אחרת מקנה אותו לא היה חל מעולם על החפץ זה שם הפקר על כן מהני קניות השדה לענין זה שבאותו רגע אשר היה העופות בשדהו יצאו מרשות הנותן לרשות המקבל ומכ"ש הכא בדינו של רבינו דבעוד הדבש בהחביות הרי לא יצא עדיין מרשות הבעלים כלל על אחת כו"כ דהחביות השבורה קונה ההדכש להבעלים לענין זה שלא יהיה חל עליו מעיקרו שם הפקר כלל. דודאי חזרת הקניה להבעלים בעצמם עדיף טובא מדעת אחרת מקנה אותו הלכך כל זמן שלא נשפך לארץ אף שהדבש נעשה הפקר מכח שבירות הכלי מ"מ כל כמה דמונח עדיין בהכלי הדר זכו בו הבעלים מחמת הכלי וכי בא אחר והציל הדבש אזי שייך ההצלה להבעלים דשלהם הציל משא"כ כשנעשה הדבש הפקר מחמת השפיכה לארץ. דאין עוד להבעלים מקום לזכות בו שפיר זכה המציל מן ההפקר:

ולפ"ז יתיישב מה שהקשה הלח"מ דבפרק הגוזל מדמה תרומה לדין זה דשמן ודבש ובתרומה משמע דכיון שראוי שיאבד אעפ"י שלא נאבד כאבוד דמיא ולפמ"ש ניחא דגם לדעת רבינו בעומד לאיבוד כאבוד דמיא אך דהכא בהפקר עיקר החילוק הוא דבעומד עדיין בהכלי הדר זכה לו הכלי שלו מה שבתוכו מההפקר ובתרומה דלא שייך חילוק זה. הלכך אין חילוק בין קודם שפיכה לאחר שפיכה:

ודע דלפי מה שפירשתי טעמו של רבינו מוכרחים אנו לומר דדין זה מיירי שהכד של שמן עדיין ביד בעליו דאז קונה לו כליו מדין חצר ולא הוי חצר מהלך דהכד מינח נייח ואיהו דקא ממטי ליה וכמו דמסיק הגמר' בפ"ק דב"מ (דף י"א) גבי זרק גט לתוך קלתה של אשה הרי היא מגורשת מדין חצרה אבל אם נתן הכד מידו והעמידו עם הדבש שבו על הארץ ברה"ר דאז לא קנה לו הכד מטעם חצר דכליו של אדם אינם קונים לו ברה"ר ובכגון זה אף לדעת רבינו אין חילוק בין כבר נשפך ונעשה הפקר ובין