יד המלך (לנדא) - ד. ל

הוא בעינא יוכל לומר לו אחר הפסח הש"ל הרי הוא ק"ו דבהשבה שניה שנתחייב מכח הכפירה וההודאה שהיה אחר הפסח דתיכף בשעת מעשה לא היה. אז על החמץ שום שיוי דמים דיהיה בידו לומר לו הש"ל והנראה לי להסביר בזה דהנה דבר זה מבואר מצד עצמן דחמץ שעבר עליו הפסח אינו בר דמים כלל וכיון דאין חיוב של חומש ואשם רק על כפירת ממון לכן היה הדבר מעצמו מוכרע דעל כפירת חמץ שעבר עליו הפסח אף קרבן שבועה לא יתחייב וכמו שעלה על דעת האיבעי דרבא דהשתא מיהו עפרא בעלמא הוא וצד השני של האיבעי דכיון דאי מיגנב ממונא בעי שלומי הרי ממון קא כפר אין כונת הדברים ככתבן. דאיך מצינו דיהיה חייב קרבן שבועה על סברת דהואיל ואי מיגנב הלא השתא עכ"פ לא נגנב והרי הוא מונח בעין ביד הגזלן רק דכונת הגמר' הוא דהואיל דאנו רואין דאם נגנב החמץ בעי שלומי ליה ולמה יהיה חייב בתשלומין הלא לא הפסיד הנגזל בהגנבה זו מאומה דאף אם היה החמץ בעין והיה הגזלן מחזירו לו לא היה שוה מאומה. אלא מדצריך הגזלן לשלם אם נגנב על כרחך אנו מוכרחין להסביר חיוב תשלומין האלה דאינם מחמת הגנבה שנגנב מרשות הגזלן דהלא בשעה זו שנגנב אינו שוה מאומה שיתחייב לשלם עבורו אלא דהתשלומין האלה המה מחמת רגע הגזלה שגזלה הגזלן מרשות בעלים רק דאם החמץ הוא בעין והיזק שאינו ניכר לא שמיה היזק לכן יש ביד הגזלן להציל א"ע בתשלומין באמירת הש"ל אבל אם נגנב ואינו תחת ידו הרי אין בידו הצלת אמירה זו וממילא נשאר עליו חיוב תשלומין אשר היה עליו מקדם בשעת עיקר הגזלה ופשיט ליה רבה מהא דשורי גנבת. והוא כפר בו ואמר ש"ח אני עליו ונשבע דחייב קרבן שבועה ואף דגם התם השור הוא בעין והוא מחזירו לו ולא היה ביניהם שום כפירת ממון כלל ובכל זאת כיון דאי מיגנב ממונא קא כפר לו מביאה אותו כפירה זו לידי חיוב קרבן שבועה ואף דאנו קיימינן בפרק שבועות העדות דאין העדים חייבין בקרבן רק דוקא היכי דההפסד ממון. שגרמו לו בכבישת עדותן הוא ברי אבל היכי דאיכא מי יימר פטורין מקרבן שבועות העדות וה"נ בקרבן שבועות הפקדון. הלא אין לך מי יימר גדול מזה דמי יימר דמיגנב ובפרט דעכ"פ בשעת הודאה איגלאי מלתא למפרע דלא נגנב ומדחזינן בשורי גגבת דחייב קרבן שבועה על כרחך מסתבר להו להגמר' העיקר חיוב של חומש ואשם הוא רק אשעת כפירה והשבועה וכיון דמיירי דהשור היה קאי אז באגם ולא היה תחת ידו בעינא להחזירו ממילא יש עכ"פ בכפירת אחריות שבו ממון גמור וכמו שביארתי לעיל בסמוך ה"נ בכפר ונשבע על חמץ שעבר עליו הפסח אף דבשעת הודאה מונח קמן ועפרא בעלמא הוא בכל זאת כיון דעיקר החיוב של חומש ואשם הוא רק על שעת כפירה ובשעת כפירה דלא הציל עצמו באמירת הש"ל ממילא ממון גמור קא כפר ליה. הרי הוא חייב קרבן שבועה. ועפ"י הסברות דברים אלה יצא לו לרבינו דכמו דלענין קרבן אין מניעות שיוי הדמים דבשעת הודאה יוכל לפטרו מהחיוב שנתחייב בשעת כפירה ומשום דבשעת הכפירה והשבועה דלא אמר אז הש"ל וממילא השבועה והכפירה ממון גמור היה. כמו כן בחיוב השבת הקרן שנתחייב שנית מחמת הכפירה והשבועה מכח הכתוב. דוהשיב את אשמו בראשו כיון דלא הציל א"ע באמירת הש"ל. הרי נתחייב אז בממון גמור ושוב אין בידו לפטור א"ע בשעת הודאה בחזרת חמץ בעינא ואף דמחיוב השבה הראשונה הוא פוטר את עצמו באמירת הש"ל ואף דגם השבה זו בא לו מקרא דוהשיב את הגזלה בכל זאת אין תכונת שתי השבות האלה דומות זה לזה כלל. דחיוב השבה ראשונה שנתחייב בשעת הגזלה לא היה מעולם על ממון כלל רק על החמץ בעין וכמאמר הכתוב והשיב את הגזלה אשר גזל הרי מעולם לא נתחייב רק בהשבת הגזלה עצמה ואף דאם היזק שאינו ניכר היה שמיה היזק והיה צריך לשלם ממון עבור הגזלה לא היה התשלומין האלה מחמת חוב השבת הגזלה של והשיב דמחוב זה הוא פוטר א"ע בכל ענין בהשבת הגזלה בעינא. רק דאם היזק שאינו ניכר שמיה היזק היה מחויב לשלם לו מדין מזיק אבל אם היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק הרי כשמחזיר הגזלה בעינא יצא ידי חובתו של והשיב את הגזלה וגם דין מזיק אין לו דהיזק שאינו ניכר לא שמיה היזק משא"כ בחוב ההשבה השנית אשר עליו מכח דוהשיב את אשמו בראשו דחוב השבה זו לא היה מעולם על החמץ כלל ואדרבה דהוא כפר בהחמץ וראשית החוב אשר בא לו שנית אחר הכפירה והשבועה כל עיקרו אינו רק על ממון ולכן כמו דנתחייב שבועה משום דממון גמור קא כפר ליה וכמו שביארתי כמו כן נתחייב לו הקרן בממון גמור ואיך יעלה על הדעת דיהיה ביד הגזלן לסלק חוב ממון גמור עם חמץ שעבר עליו הפסח אשר אין בו שום שיוי דמים כלל:

ועפ"י הנחות האלה שפיר יצא לו לרבינו לחלק בכפר ונשבע אחר שנאסרה בהנאה דאז מחויב לשלם לו הקרן אבל בכפר ונשבע קודם שנאסרה בהנאה אינו מחויב רק בקרבן לבד אבל על הקרן גם בזה יכול לומר הש"ל ומשום דאף דהדבר מוסבר, דבכפר ונשבע, ממון גמור נתחייב לו בכל זאת לא מהני בשום אופן כפירתו של הגזלן להפקיע גוף הגזלה מרשות הנגזל וכל היכי, דהגזלה קאי אף אם הגזלן כפר בה בכל זאת באמת ברשותא דמרא קאי ולכן אם היה הכפירה והשבועה קודם שנאסרה בהנאה דהחמץ בעין דקאי ברשות הנגזל יש לו שמי דמים ושיוי דמים הללו של הנגזל המה ואם גם הגזלן היה נתחייב ממון גמור בכפירתו הרי היה להנגזל שני שיוי דמים בגזילה זו וזה הוא דבר שאי אפשר דלדבר אחד יהיה שני שיוי דמים או שלגזלה אחת. יהיה השבה פעמים הלכך גוף הקמץ בעין בכל מקום. שהוא אינו נותן מקום לחלות חיוב ממון לחול על הגזלן משא"כ בכפר ונשבע אחר שנאסרה בהנאה דאז שפיר חל על הגזלן בשעת הכפירה והשבועה חיוב חדש של השבת ממון גמור כמו שכתבתי ואף דהחמץ הוא בעין בשעת הכפירה והשבועה מ"מ כיון דלגוף החמץ אין לו שום שיוי דמים כלל בשעת הכפירה והשבועה הרי ממילא לא שייך בו לומר כלל כל היכי דאיתא ברשותא דמרא קאי דכיון דהוא אסור בהנאה איזה רשות שייך בו ואף לדעת המפרשים דגם איסורי הנאה יש להם רשות בעלים בכל זאת עכ"פ אין בכח רשות זה להסיר מעל הגזלן תשלומין גמורים שנתחייב בכפירתו דהרי בזה לא שייך סברא של השני שמי דמים או השבה אחת פעמים דהא אם כפר אחר שנאסרה בהנאה אף דקיימי החמץ ברשות הנגזל בכל זאת עכ"פ אין בו שום שיוי דמים כלל וגם החמץ מצד עצמו היכי דקאי אין בו צד השבה להנגזל דהא באמת אינו שוה מאומה רק דאם היה אומר לו הש"ל היה האמירה עצמה במקום השבה אבל אם לא אמר הכי הרי לא נתקיים חוב השבה ראשונה של והשיב את הגזלה וממילא נתחייב בהשבת ממון גמור מצד השבה שניה מקרא דוהשיב את אשמו בראשו. וכיון שנתחייב עכ"פ פעם בממון גמור. שוב אין בידו למיפטר נפשו. מחוב ממון זה באמירת הרי שלך לפניך וכמו שביארתי:

ועפ"י דרכינו זה ארוח לן מה שתמוה על רבינו לדעתו דאם כפר ונשבע אחר שנאסרה בהנאה דמחויב לשלם לו הקרן דמי חמץ יפה א"כ איך יתכן האיבעי דבעי רבא בהגוזל קמא (דף ק"י) דכהנים בגזל הגר אי יורשים הוי או מקבלי מתנות המה ונ"מ לגזל חמץ ועבר עליו הפסח דאם יורשים הם מה דקא מורית ירתי ואי מקבלי מתנה הם מתנה הוא דיהיב להו רחמנא והרי לא יהיב להו ולא מידי ופסק רבינו בפ"ח הלכה ח' דמקבלי מתנות הם ואין הגזלן יכול לומר להכהנים הש"ל והלא כל עיקר גזל הגר דזכי רחמנא לכהנים אינו רק בכפר בגזלה ונשבע והודה ולדעת רבינו דאחר הכפירה והשבועה מחויב לשלם דמי חמץ הרי אף אם יורשים הם ממון גמור המה יורשים דהא גם למורישם דהיינו להגר עצמו היה ג"כ הגזלן מחויב לשלם דמים גמורים. ומה דקא מורית ירתי שייך כאן ומאי קאמר הגמר' נ"מ נחמץ שעבר עליו הפסח הא אין שום נ"מ כלל דבין אם יורשים הם או מקבלי מתנות הם בכל אופן מחויב הגזלן לשלם להכהנים דמים גמורים שנתחייב להגר בעצמו בכפירתו וקושיא זו מרפסין איגרין על רבינו ונראה כסותר דברי עצמו דשם בפ"ח כתב רבינו בפירוש דמשום כך אין הגזלן יכול לומר להכהנים הש"ל משום דמקבלי מתנות הם. וכאן פסק דאף להנגזל בעצמו אין יכול לומר לאחר הכפירה הש"ל אמנם לפי הסברות דברים האלה שהסברתי. עולה הכל בדרך ישר ונכון דהנה הא דזכי רקמנא גזל הגר להכהנים הוא. דוקא בהודה אחר מיתת הגר ומשום דבשעה שהודה קנאו השם ונתנו לכהנים וכדמסיק הגמר' בפרק הגוזל קמא (דף ק"ט) וטעם הדברים הוא משום דאותו חוב השבה אשר היה חל על הגזלן בשעת כפירה ושבועה זכה הגזלן בו בשעת מיתתו של הגר כדין הפקר. אשר תחת ידו וממילא גם בשעת ההודאה יכול למחול לנפשיה ולפיכך הוכרח הגמר' לחדש דקנאו השם בשעה שהודה וכיון דההודאה היה אחר מיתתו של הגר לא היה ביד הגזלן כלל לזכות בו וכיון דכל חיוב השבת גזל הגר המושב לכהנים הוא רק מכח קניות השם שקנאו בשעת הודאה הרי ממילא באותו חיוב תשלומין ממון גמורים אשר חידש לנו רבינו שצריך הגזלן לשלם אחר הכפירה אין לכהנים שום זכות על תשלומין האלה דחלות תשלומין האלה המה מכח הממון גמור אשר נתחייב בשעת כפירה ובאותו חיוב שהיה קודם מיתתו של הגר זכה בו הגזלן עצמו בשעת מיתת הגר, וכל זכות הכהנים אשר בגזל הגר אינו רק משעת הודאה וההודאה לא היה על ממון