יד המלך (לנדא) - ד. קפ

החתיכה כשרה נאסרה מהנבלה. ויהיה צריך ס' גם נגד הכשרות ומשום דהבשר הכשר כיון דאין בו כח לאסור מחמת עצמו הרי הוא כמו שלא היה כלל בתוך תערובות ואין כאן רק בשר נבלה לבד ולכן סגיא בששים נגד הנבלה לבדה דאין לומר דרבא לא אמר סברא זו לר' יהודא רק בתערובות לח בלח דהא בפרק כל הבשר (דף ק"ח) קאמר שם הגמרא אמימרא דרב. דכיון שנתן טעם בחתיכה אוסרות כל החתיכות כולן מפני שהם מינה ומייתי הגמרא עליה דלימא דפליגי אדרבא דאמר רבא כו'. סליק את מינו כו' וכיון דרב קאי אמתניתן דטיפת חלב דמיירי בחתיכות בשר בעין הרי לך דגם רבא אמר למלתיה ג"כ בחתיכות בעין ואם כן מה מהני בחתיכות בעין סברא זו דרואין את מינו דהתירא כמו שאינו הלא גם המינו דאיסורא לבדו אין לו ג"כ שום מקום במה להתבטל דבמינו דהתירא אינו בטל דהא לר' יהודא מין במינו לא בטל ובאינו מינו דהתירא גם כן אינו יכול להתבטל. דהא נגד תערובות של האינו מינו ניכר האיסור ואף דאין בידינו לבררו להאיסור ולהפרישו מן התערובות ומשום דנתערב יחד גם עם מינו דהתירא בכל זאת נגד מה שנוגע למינו דהתירא הדר דינא דמין במינו לא בטיל והרי אנו יודעין ומכירין דעכ"פ בתוך אותן החתיכות כולן של מינו יש בבירור חתיכה אחת של איסור ומחמת ההיכר זה עצמו לא היה להחתיכה זו מקום להתבטל בתוך האינו מינו ולמה לא יהיה מחויב להפריש עכ"פ כל החתיכות כולן של מינו וכשיהיו החתיכות בפני עצמן אזי ממילא יאסרו כל אותן החתיכות כולן כמו כל תערובות מין במינו לר' יהודא אלא ודאי דהן הן הדברים אשר דברתי דהיכי דידענו עכ"פ בבירור שיש ששים בהאינו מינו לבטל טעם האיסור של מינו שוב אין כח בהכרת האיסור לאסור את התערובות של אינו מינו וכיון דהמינו של איסור נתבטל באינו מינו של היתר אזי הוי כמו שאינו כלל וממילא אין כאן שום דבר לאסור גם המינו של היתר ולכן כל התערובות מותר וכמו כן הוא ממש בכל איסור הניכר אשר בטל טעמו דאין כח בההכרה לבדה לאסור תערובתו. רק דהיכי דיש בידינו לברר האיסור ולהפרישו מן ההיתר אזי אין כאן מעיקרו שום מקום לשום ביטול וממילא מחויבים אנו לבררו ולהשליכו מן ההיתר והרי אנו רואין אף באיסו' לח בלח דאין מבטלין איסור לכתחלה ולדעת הראב"ד איסור זה הוא מדאורייתא ואם עבר וביטל אסור גם בדיעבד ועכ"פ אם מכיר האיסור ויש בידו להפרישו מן ההיתר ואינו מפרישו אין לך מבטל איסור לכתחלה גדול מזה. אבל אם אין בידו להפרישו מן ההיתר אזי יש מקום עכ"פ לביטול טעמו כדין כל תערובות מין באינו מינו דבטל בששים וכיון דבטל טעמו אין כח בההכרה לבדה שמכירין האיסור לאסור כל התערובות וכמו שביארתי:

שייך להלכות גזלה ואבדה פרק שני הלכה ב' אחר סוף הדיבור:

ובדרכינו זה אשכחנא פתרי על תמיה עצומה אשר עמדתי בה זה שנים רבות על עיקר קושיות הגמרא שם בסוגיא דריש פ"ק דתמורה דפריך הגמרא לרבא דסובר דכל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני והרי גזל דאמר דאמר רחמנא לא תגזול ותנן הגוזל עצים ועשאן כלים צמר ועשאן בגדים משלם כשעת הגזלה. אבל גוף הגזלה קנה בשינוי ומשני כתיב אשר גזל אם כעין שגזל יחזיר ובאם לאו לא יחזיר ופריך הגמרא ולאביי האי אשר גזל מה עביד ביה ומשני מיבעי ליה דעל גזילו שלו מוסיף חומש ואינו מוסיף חומש על גזילו של אביו ע"כ והנה תמוה דמה פריך הגמרא לרבא הלא כל פלוגתא דאביי ורבא אינו רק בכל שאר אזהרות שבתורה אשר לא נאמר בהתורה בפירוש דהעשיה לא מהני דרבא סובר דהאזהרה בעצמה מבטלת העשיה ואביי סובר דמצד האזהרה בעצמה אין לנו כח לבטל העשיה משא"כ באזהרת גזל דהתורה בעצמה ביטלה להעשיה בפירוש. דכתיב והשיב את הגזלה דאין לנו ביטול העשיה גדול מזה ולפום סברת המקשן דלא ידע עדיין מקרא דאשר גזל הרי לא עדיף כח קנין גזלה של גזלה הנישתנית מכל גזלה וממילא כמו דכל גזלה בעינא מחויב להחזיר גם לאביי מכח קרא דוהשיב כמו כן גם גזלה שנישתנית מחויב להחזיר גם לאביי ואם כן קושיא זו דמקשה הגמרא לרבא קשה גם לאביי דאמאי תנן במתניתן בגזל עצים ועשאן כלים דאינו משלם רק כשעת הגזלה וביותר תמוה קושיא השניה דמקשה הגמרא לאביי דאשר גזל מה עביד ביה.. הא גם לאביי אי לאו קרא דאשר גזל דלא הוי ידעינן דשינוי קונה היה מחויב להחזיר גם בנשתנה ואף דאביי סבר דאי עביד מהני בכל זאת היה צריך להחזיר מכח קרא דוהשיב את הגזלה ואולם לפי מה שביארתי ניחא דודאי הא מלתא פשיטא להן בין להמקשן ובין להתרצן דאף אי לאו קרא דאשר גזל. גם מצל הסברא לא היה צריך להחזיר גזילה הנישתנית ומשום דהשינוי עשאה להגזלה כחפץ אחר. והוי כאלו החפץ הראשון אשר גזל נאבד מן העולם ואף לרבא דסובר דכל מלתא דא"ר ל"ת אעל"מ בכל זאת השינוי בפני עצמה היה מהני בכל אופן ומשום דאף דעשייתו של הגזלן דעביד השינוי לא מהני בכל זאת לא גרע מאילו היה באה השינוי מאליה וכמו שכתבו התוספות בצורם אוזן הבכור דלא גרע הצרימה דעביד בידים מאילו נפל בו מום מאליו רק דקושיות הגמרא לרבא קאי על עיקר מעשה הגזלה דכיון דרבא סבר דכ"מ דאמר רחמנא ל"ת אעל"מ הרי גוף מעשה הגזלה הוא כלא היה כלל וא"כ נהי דהשינוי עושה החפץ הנגזל כמו חפץ אחר בכל זאת גם חפץ האחר הנעשה מהגזלה שייך ג"כ להנגזל דכיון דמעשה הגזלה הוא כלא היה הרי הוא כאילו לא גזלו כלל וממילא כי נעשה מהחפץ הגזול חפץ אחר ברשות הנגזל נעשתה זאת ואמאי בגזל עצים ועשאן כלים לא יהיה הגזלן מחויב להחזיר להנגזל הכלים שנעשו מהעצים שלו ומשני משום דגלי רחמנא קרא דאשר גזל אם כעין שגזל יחזיר ובאם לאו לא יחזיר ולפי זה שפיר פריך הגמרא לאביי דסבר דאי עביד מהני הרי מהני מעשה הגזלה שגזלה הגזלן לענין זה דשינוי הנעשה בהגזלה ברשות הגזלן נעשתה וממילא אף מבלעדי קרא דאשר גזל אין הגזלן מחויב להחזיר גוף הגזלה הנישתנית ואין זה בכלל הקרא דוהשיב את הגזלה דגוף הגזלה כאשר היתה מעיקר' קודם שנשתנה הוי כאלו נאבדה ונכלה מן העולם ואת אשר נעשה ממנה עתה אחר השינוי הוי כמו חפץ אחר אשר בא לרשות הגזלן ואם היה בא חפץ אחר לרשות הגזלן האם היה להנגזל שום טענה עליו, וא"כ לאביי למה לי קרא דאשר גזל ומשני דמיבעי ליה דעל גזלה שלו מוסיף חומש ואינו מוסיף חומש על גזילו של אביו:

שייך לסוף הלכה א' פ"ג הלכות דיעות ובדברינו אלה אשכחנא ביאור נכון לכוונת הגמרא שם בפרק קמא דנזיר בהא דמחלק הגמרא לרבי אליעזר הקפר דאמר נזיר חוטא הוא ה"מ נזיר טמא איידי דבעי מיסתר אבל נזיר טהור לאו חוטא קרינן ביה ואולם לא נודע הכוונה הנכונה בחילוק זה דבעי מיסתר ומה בכך דבעי מיסתר ולמה ישתנה דינו של נזיר זה שיהיה מיקרי חוטא בסתירת ימי נזרו אלה והנה רש"י ותוספת התעוררו בזה ונלחצו בפירושם דמחמת דע"י סתירת הימים הראשונים יארכו ימי נזרו אשר הוא מוכרח לספור מחדש חששה התורה דיתחרט על קבלות נזרו וקרבנותיו אשר יביא יהיו חולין בעזרה והנה מלבד כי לפי פירוש רש"י ותוספות יהיה העיקר חסר מן גוף דברי הגמרא אלא דאף קשה לפי פירושיהם דאיזה חילוק יש בין אם אחד קיבל על עצמו נזירות ל' יום וניטמא בסוף ל' דצריך לספור ל' יום אחרים דיש בשתיהן ס' יום או דקיבל עליו מתחלה תיכף נזירות על ס' יום או על שנה או שנתים האם נאמר דלחשש זה דאריכות ימי נזרו יהיה חוטא בכך והלא בגמרא סתמא קאמרה דכל נזיר טהור לאו חוטא הוא בין שקיבל סתם נזירות ל' יום או נזירות של שנים רבות בכל ענין. כל שלא נטמא לאו חוטא הוא והיותר קשה לפי פירש"י ותוס' דהחטא הוא בשביל חשש הבאות חולין בעזרה א"כ איזה חטא על הנפש יש בזה והלא חטא זה של הבאות חולין בעזרה הוא כמו כל שארי עבירות על אחת מאזהרות התורה ור"א הקפר סמך כל עיקר דרשת הקרא רק על חטא הנפש דבהדיא קאמר וכי באיזה נפש חטא אלא על שציער עצמו מן היין הרי לך בהדיא דגוף הצער הוא עיקר החטא ובפרט דר"א הקפר למד מזה בק"ו להמצער עצמו בכל שארי דברים דנקרא חוטא והלא בציער עצמו מכל שארי דברים אין מקום לחטא זה של הבאות חולין בעזרה כלל ומזה יש הוכחה ברורה דכוונת הגמרא הוא דלא כפירש"י ותוס' אבל לפי מה שהסברתי מוצקת סברתי זאת הדק היטיב בכוונת דברי הגמרא וכוונת פי' הגמרא הן הן הדברים אשר כתבתי דנזיר טמא דאיידי דבעי מיסתר דהיינו שהוא מוכרח לסתור ספירת ימים הראשונים