יד המלך (לנדא) - ד. קנג

המונו וממונו של האדם קניני חוץ הם רק דההנאה המגיע לאדם מממונו הנאה זו קנין עצם הוא ולפיכך בנגיעת ממון דפסול נוגע אמרינן דכיון דבא לו הנאה של ריוח ממון מחמת עדות זו והנאה זאת הוי הנאות גופו ועצמו על כן אין זה קרוב אצל ממונו רק דהקורבה הוא לו לעצמו משא"כ בפלוני רבע שורי דאינו מגיע לו לעצמו שום הנאה בעדות זו כלל ואין כאן שום הנאות עצמו אשר יפסלנו לעדות בזה רק מה שהשור הוא ממונו ושפיר אמרינן דאין אדם קרוב אצל ממונו והראי' השנית שהביא הסמ"ע דטעם פסול נוגע הוא משום חשיד לשקר מהא דפרק חזקת הבתים דמכר לו בית או שדה דאינו מעיד עליה משום שמעמידה בפני בע"ח אין כוונת הגמרא דמפני זה שמעמידה בפני בע"ח חשדינן אותו למשקר דודאי לא חשדינן אותו דבשביל פרועות בע"ח יחטא בנפשו להעיד שקר רק דכונת הגמרא הוא כמו שהביא הש"ך בסימן זה בשם מהר"ם מלובלין דכיון דהוא נוגע מחמת זה שמעמידה בפני בע"ח אף דאינו חשוד לשקר בשביל נגיעה בכל זאת כל שהוא נוגע הוא פסול מחק התורה כמו קרוב דגזרת המלך הוא דאפילו משה ואהרן פסולים להעיד זה לזה. והראיה השלישית שהביאו הסמ"ע והש"ך על זה דפסול נוגע הוא רק משום דחשיד לשקר דהא נוגע כשר להעיד לחובה ואם היה פסולים משום קרוב היה פסול גם לחובה תמהני על שני מאורות הגדולים האלה דלא שמו על לבם הלא גמרא מפורשת הוא דעכ"פ סילוק מהני לכל נגיעות ממון וכמו דפריך הגמרא וליסלקו תרי מינייהו ולידיינו ואם הנוגע מעיד לחובה ואנו מחליטין עפ"י עדותו הדין הזה לחובה אזי אין לך סילוק מנגיעתו גדולה מזו משא"כ התם במעמידה בפני בע"ח אף דאינו חשיד לשקר בשביל כך מ"מ עכ"פ נגיעתו לא נסתלקה ממנו דהא עכ"פ אין עדות זה לחובתו וכיון דנגיעתו במקומה עומדת שוב ממילא אף מבלעדי חשד עדות שקר הוא פסול מצד חק התורה:

ומבלעדי סברתי זאת שכתבתי הברורה כשמש מצד עצמה אין שום ראי' מהא דנוגע כשר להעיד לחובה דנוגע לאו מטעם קרוב הוא דהא אם מעיד לחובה מה בכך דהוא נוגע וקרוב הלא לא גרע הא דאדם קרוב אצל עצמו מבע"ד גופא והלא בבע"ד גופא הודאת בע"ד כמאה עדים דמי ואם מעיד הנוגע לחובת עצמו אין לך הודאות בע"ד גדול מזה:

הן אמת דהרב בעל קצות החושן התעורר בזה גופא דלדעת העיר שושן דנוגע פסול מטעם קרוב וקרוב פסול בין לזכות ובין לחובה ואם כן אמאי יהיה מהני הודאות הבע"ד הא אין לך נוגע וקרוב אצל עצמו גדול מזה. ואין לומר הא דמהני הודאות בע"ד הוא מטעם מתנה דאם הודה על דבר לחובתו הרי יש בידו לחוב לעצמו בממונו לכל מי שירצה דאכתי קשה בכל האומר לא לויתי דכאלו אומר לא פרעתי דמי ואכתי הא אף בלא פרעתי גופא לא היה נאמן ומשום דאדם קרוב אצל עצמו רק דלבהודאות לא פרעתי הרי אנו רואין דרוצה לחוב בממונו ולחייב את עצמו לזה ממון ומי ימחה בידו לעשות בשלו כרצונו משא"כ באומר לא לויתי דעומד וצוח דאינו חייב לזה אף פרוטה ואינו רוצה לחוב בממונו מאומה וכיון דאין רצונו בכך מה בכך דהוי כאלו הודה דלא פרע הא הודאתו בלתי רצונו לא מהני דהא בעצם הודאתו אין בו נאמנות מצד דאדם קרוב אצל עצמו והנה הערה זו בהשקפה ראשונה נראה מחודדת אמנם אחר העיון כאשר הסברתי ענין זה אין כאן שום קושיא כלל דהא דהאומר לא לויתי כאלו אומר לא פרעתי. אין זה מטעם הודאתו של הבעל דין רק מטעם אומדנא דמוכח והתגלות אמיתות הדבר אשר נתודע על ידי הגדתו זאת להב"ד דודאי עדיין חייב לו דגוף הלואה נתברר לב"ד ע"י העדים ושלילת הפירעון נתברר להב"ד בידיעה ברורה דכיון דהלוה עומד על דעתו והכחשתו דלא לוה כלל הרי נתברר לנו דודאי לא פרע ואף דאם אמר בפירוש דלא פרע לא היה לו בדבריו כח נאמנות בתורת הודאה רק בתורת מתנה בכל זאת במה שנתברר להב"ד עפ"י דבריו יש כח בהבירור הזה לדון על פיו. וראיה לזה מפרק זה בורר (דף כ"ו) דמייתי שם הגמר' עובדא דהני קבוראי דקברי מיתא ביו"ט שני שמתינהו רב פפא ופסלינהו לעדות ואכשרינהו ר' הונא ברי' דר' יהושיע אמר לי' רב פפא והא רשעים נינהו. אמר לי' סברי דמצוה עבדי אמר לי' והא שמתינהו אמר ליה קסברי כפרה עבדי ליה רבנן. והנה רש"י פירש אהא דאמר ליה והא שמתינהו ועדיין איך מוכח מזה דשמתינהו דהיו מזידין והמציא רש"י בפירושו דשמתינהו וחוזרין לאחר השמתא ושונין בעבירה והנה לפי פירש"י זו חסר בגמר' עיקר העובדא אמנם בריב"ש בתשובה י"א הביא הגירסא בגמר' זו דאמר ליה רב פפא לרב הונא ברי' דר' יהושיע והא שמתינהו ולא אתי למשרי אשמתינהו והנה לפי גירסא זו לא היו שונין בעבירה רק דהוכחה דהיו מזידין מדלא אתי למשרי אשמתינהו הוברר למפרע דמתחלתן רשעים היו. ובזדון לבם עברו על דברי חכמים ולכן הקשוהו לבבם כל כך דאף אחר השמתא. עדיין היו עומדים במרדם והנה קשה לגירסא זו דאיך רצה רב פפא למיפסלינהו ע"י כך הלא כיון דבשעת עבירה היה בידם להתנצל ולומר דשוגגים היו וסברי דמצוה קא עבדי וממילא אף אם הודו בפה מלא דהיו מזידין לא היו נאמנים דאין אדם משים עצמו רשע וכמו באוכל חלב. דאינו נאמן לומר אכלתי במזיד דלאו כל כמיני' להשות נפשי' רשיעא ולמה בלא אתי למישרי אשמתינהו אנו לוקחים עקשתם בכך לבירור דהיו מזידין ולא יהי' עדיף עקשתם זאת מהודאה גמורה בפה מלא דהיו מזידין דלא היו נאמנים. אלא ודאי דהן הן הדברים אשר כתבתי דודאי אם אמרו בפירוש דהיו מזידין לא היו נאמנים על עצמם ומשום דאדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע משא"כ ההוכחה מהא דלא אתי למישרי אשמתינהו דהוכחה זו אינו מנאמנות שלהם, רק דעפ"י עקשתם המקולקלה הזאת נתברר להב"ד למפרע דהיו מזידין ועל הבירור זה דנתברר להב"ד מכחם לא שייך הא דאדם קרוב אצל עצמו דמה בכך דהוא קרוב אצל עצמו הלא הבירור הזה שנתברר ע"י להב"ד והב"ד אינם קרובים אליו:

ועפ"י הדברים האלה ארוח לן תמוה עצומה שיש לתמוה בדין זה דכל האומר לא לויתי ובאו עדים שלוה דאינו נאמן שוב לומר פרעתי ואפילו אם העדים מעידים שפרע הוי הסכמת רוב הפוסקים דגם העדים אינם נאמנים בכך וכמו שהביא הש"ך בח"מ ריש סימן ע"ט והטעם הוא משום דכפירתו של הלוה דלא לוה הוי כהודאה דלא פרע ושוב אין העידי פירעון נאמנים נגד הודאתו ואמאי יהיה כח הודאה זו הבאה מכח הכפירה דלא לוה אלים יותר מהודאה גמורה דבלא הודה בב"ד נאמן לחזור בו וכמו ששנינו בהדיא בתוספתא פ"ק דמציעא מנה לי בידך אמר לו הן למחר אמר לו תניהו לי נתתיו לך פטור הרי לך בפירוש דבהודאה גמורה יכול לחזור ובש"ך ח"מ סימן פ"א החליט דגם הסכמת גמרא הוא כהתוספתא והביא רוב מרבותינו הראשונים אשר כולם כאחד הסכימו לדין זה של התוספתא דאף לאחר כדי דיבור יכול לחזור מהודאתו ולא יהיה עדיף הודאתו על שלילת הפירעון הבאה מכח כפירת ההלואה מהודאות הן בפה מלא ולמה כשבאו עדים שלוה לא יהיה נאמן לחזור בו ולומר דלוה ופרע אבל לפי סברתי עולה הכל במסילה ישרה ונכונה דסברא זו מסתבר להו להתוספתא גם להגמרא דידן דעל הודאה חוץ לבית דין דלא דייק בה אינש טובא מהני חזרה אמנם חזרה זו אין לה כח רק לבטל דיבורו של הודאתו הראשון וכעין דוגמת דאתי דיבור ומבטל דיבור והלכך באמר לחבירו מנה לי בידך והוא השיב לו הן אף דהודאה זו הודאה גמורה בפה מלא הוא בכל זאת אם חזר ואמר פרעתי כיון דיש כח ביד דיבורו השני לחזור ולבטל דיבורו הראשון הרי ממילא ע"י חזרתו דחזר ואמר פרעתי נתבטלה הודאתו הראשונה והרי היא כאלו לא היתה כלל. משא"כ על שלילת הפירעון הנודע לנו מכח הגדתו דלא לוה דידיעה זו נודע להב"ד והוי כאלו הוברר להם אז בידיעה ברורה דמעולם לא נתן הלוה זה מעות להמלוה בתורת פרעון ומה מהני חזרתו אשר חוזר אח"כ ומבטל דיבורו הרי דיבורו בטיל אבל הבירור אשר נתברר להב"ד עומד בתקפו ואין כח ביד הלוה לבטל אותו הבירור אשר נתברר אז להב"ד ולפ"ז יצא לנו אף לדעת המחבר בש"ע ח"מ סימן פ"א. דכל חזרה על הודאה אינו יכול להיות רק תכ"ד דהא קבלות העדות שנתקבל בין הכפירה לחזרתו אישתהו יותר מן תכ"ד מ"מ לפי החלטות הש"ע ח"מ סימן ע"ט דבאומר לא לויתי ובאו עדים שלוה שוב אינו נאמן לומר שפרע ואף אם יש לו עדים על הפרעון יש נ"מ לפ"ז באחד שתבע מחבירו מנה והלה כופר וטוען להד"מ דלא לוה והוציא זה שטרו מקוים בעדים כדינא על הלואה ותוך כ"ל חזר בו הלוה ואמר דלוה ופרע ויש לו עדים על הפרעון דמבלעדי כפירתו קודם היה נאמן בעדים נגד השטר אבל מאחר דכפר קודם עיקר הלואה ונתברר לנו ע"י כפירתו דבודאי לא פרע שוב אינו נאמן לחזור ואף חזרתו תוך כ"ד לא מהני דחילוק זה של חזרה בתכ"ד לאחר כ"ל אין לו מקום רק בחזרה שבאה לבטל דברי עצמו אבל לבטל בירור שנתברר להב"ד לא שייך שום חילוק בין תכ"ד לאחר כ"ד דכיון דנתברר פעם אחת להב"ד דאמיתת הדבר כן הוא אף אם תיכף באותו רגע אחר הבירור חזר בו הלוה ועומד וצוח כל היום כולו לא משגחינן בי':

ובדרכינו זה מיושב לנכון קושית התוס' שהקשו בריש חזקת הבתים (דף כ"ט) ד"ה הני נוגעין בעדותן הן