יד המלך (לנדא) - ד. קנ

רק כוונת ראייה בכל זאת אם גם הכשרים לא היה להם רק כוונה זו הרי נצטרף עדותן יחד ע"י הכוונה האחת אשר היה לשניהם ומבטל ראיית הפסולין את עדות הכשרים ושפיר כתב רבינו דבד"א דבעינן דהכשרים יהיה להם כוונת עדות דוקא בהיה ביניהם קרוב או פסול ואו בעינן דהפסול לא יהיה לו, רק כונת ראיה על כן בכדי לחלק כוונת הכשרים מן כוונת הפסולים בעינן דהכשרים יהיה להם כונת עדות אבל בהיו כל העדים כולם כשרים דאין אנו צריכין בזה חילוקי הכוונות כלל אזי אין העדים צריכים בזה לכונת עדות כלל ונתכוונו להעיד ולא נתכוונו שוים הם ולא בעינן רק ראייה וידיעה מדויקת ונוכחת ודלא כדעת התוספת ישנים:

פרק אחד עשר הלכה ט' מלכי ישראל לא מעידין ולא מעידין עליהם מפני שהן אלמים בעלי זרוע ואינן נכנעים תחת עול הדיינים כה"ג מעידין עליו ומעיד הוא למלך בבית דין הגדול כמו שביארנו ע"כ:

דברי רבינו תמוהים ומופלאים וסותרים ראשן לסופן דהטעם שכתב בתחלה דמשום כך מלכי ישראל אינן מעידין מפני שהם בעלי זרוע כו' דזה מורה בפירוש דאל"ה היו מעידין וגם במלכי ב"ד דלא שייך טעם זה המה מעידין ולבסוף סיים דכה"ג מעיד רק למלך אבל לשום אדם אחר אינו מעיד משום כבודו ובגמ' סמכו זה על קרא דוהתעלמת דפעמים שהוא מתעלם ומכ"ש דאין מלך מעיד לשום אדם דכבודו הוא גדול יותר הרבה מכבוד כה"ג ויש במלך עשה דשום תשים שתהא אימתו עליך מה שאינו בכה"ג:

ועיין מה שכתבתי בזה בפ"ב הלכות מלכים הל' ז' שהבאתי שם דעת רש"י בפרק שבועות העדות (דף ל') דשום מלך בן מלך או מלכי ב"ד אינן מעידים מדאורייתא מחמת עשה זו דשום תשים. ועיין בדברי מרן הכ"מ שהביא על דברי רבינו מימרא דר' יוסף בפרק כה"ג דלא שנו אלא מלכי ישראל אבל מלכי ב"ד דנין ומעידים עליהם וזה שכיון באמרו מלכי ישראל ע"כ הרי שעלה על דעת מרן הכ"מ ז"ל דמימרא זו לקח רבינו לחלק בעדות בין מלכי ישראל למלכי ב"ד ודבריו תמוהים דבכל הגרסאות של כל דפוסי הש"ס אשר המה לפנינו לא קאי מימרא זו דרב יוסף רק על הא דמלך לא דן ולא דנין אותו וע"ז אמר רב יוסף דל"ש אלא מלכי ישראל אבל מלכי ב"ד דן ודנין אותו אבל לענין עדות לא הוזכר בשום מקום שום רמז לחלק בין מלכי ישראל למלכי ב"ד רק הא דאין מעידין על מלכי ישראל ובמלכי ב"ד מעידים עליהם חילוק זה ממילא שמעת לי' דכיון דמלכי ישראל אין דנין אותם על מה, ולמה יהיו מעידין עליהם ומלכי ב"ד דאמר רב יוסף דדנין אותן הרי ממילא על כרחך גם מעידים עליהם דאל"ה איך יהיה דנין אותם אמנם לענין עדות אשר המה יהיו מעידים לאחרים בודאי אין שום חילוק בין מלכי ישראל למלכי ב"ד דלענין עדות שלהם. אין הטעם כלל משום גזרה רק דמדאורייתא אינם מעידים ומפני עשה דשום תשים והעדים צריכין לעמוד בשעת עדותן וכמו שהארכתי בזה בפרק ב' מהלכות מלכים ושם כתבתי דעפ"י הגרסא הנאמר בגמ' בריש פרק כה"ג דבאותו שעה אמרו דמלך לא דן ולא דנין אותו לא מעיד ולא מעידין אותו הועתק לשון זה גם בפסקי רבינו אבל לדעתי הגרסא הנכונה שם בגמ' הוא דבאותו שעה אמרו דמלך לא דן ולא דנין אותו וממילא כיון דאין דנין אותו גם אין מעידין עליו אבל מהא דהמלך אינו מעיד מזה לא נזכר בגמרא ועל זה לא הי' הגזרה כלל דאף קודם הגזרה לא היה שום מלך בין של ישראל ובין של בית דוד מעיד כלל ומחמת העשה דשום תשים וכמו שכתבתי:

פרק י"ב הלכה ד' כל מי שנתחייב מלקות בין שעשה תשובה בין שלקה בב"ד חוזר לכשרותו ע"כ:

דין זה הוא מסוף פרק בתרא דמכות ונקלה אחיך. לעיניך כיון שנקלה הרי הוא לאחיך ע"כ ונסתפקתי בחזר לכשרותו אם יכול להעיד גם על אותן עדות שראה בעודנו בפסול כיון דהשתא בשעת הגדה כשר הוא יכול להעיד או דבעינן תחילתו וסופו של העדות בכשרות וכיון דבתחלה בשעת הראי' והידיעה של העדות הי' פסול לא מהני מה דחוזר לבסוף בשעת הגדה לכשרותו והנה הש"ך בש"ע ח"מ סימן ל"ד ס"ק ל"ג החליט בפשיטות דכל הפסולים מחמת עבירה כשחזרו בתשובה כשרים אפילו לעדות שראו בעת שהיו פסולים ולא בעינן תחלתו וסופו בכשרות:

וראיתי להמרדכי בפרק חזקת הבתים שהקשה אהא דפריך הגמ' וליסלקו תרי מיניהו ונדיינהו והלא בפרק י"נ קאמר הגמ' דתחלתו בפסול וסופו בכשרות פסול להעיד ועדות ודין משפט אחד לשניהם דכל הפסול לזה פסול לזה ותירץ דכיון דמתחלה היו בידו להכשיר עצמו ע"י סילוק קרינן בי' תחלתו וסופו בכשרות אבל בפרק י"נ מיירי בפסול כזה דלא הי' בידו להכשיר א"ע בתחלה אי נמי דלא דמיא פסול ממון לשאר פסולים דבשאר פסולין המה פסולין לכל עדות משא"כ בפסול ממון אינן פסול רק לעדות הזה יע"ש והנה לתירוץ הראשון של המרדכי גם בפסול מחמת עבירה החוזר לכשרותו ע"י תשובה לא בעינן ג"כ תחלתו וסופו בכשרות דגם בפסול זה יש בידו להכשיר א"ע בתחלתו כשיעשה תשובה בשעת ראיות העדות ובהחלטות הש"ך אמנם ראיתי לבעל התומים שם בסימן ל"ד שכתב לברר דהתירוץ השני של המרדכי הוא עיקר דלתירוץ הראשון דכל היכי דבידו להסיר הפסול מעליו לא בעינן תחלתו וסופו בכשרות וא"כ למה ביודע לו עדות כשהיה חתנו ואח"כ מתה בתו דפסול להעיד לו אותו עדות הואיל ולא היתה תחלתו בכשרות ואמאי הא הי' בידו לסלק מעליו פסול קורבה זו ולגרש אשתו ברגע זו שראה העדות דאשה מתגרשת בע"כ והגדיל בחומר הקושי' זו על המרדכי עד שכתב עליו דכמעט אינו יודע לו פתר אם לא בדרך דחוק ורחוק גם על עיקר החלטות הש"ך דבחזרה מפסול עבירה לא בעינן תחלתו וסופו בכשרות השיג התומים וכתב דנעלם מהש"ך תוספתא בפרק ה' דסנהדרין דנאמר שם בפירוש הי' יודע עדות כשהי' סוחר שביעית ואח"כ חזר פסול הי' יודע עדות עד שלא נעשה סוחר שביעית ונעשה סוחר שביעית וחזר בו כשר הואיל ותחלתו וסופו בכשרות הרי לך בפירוש דאפילו בפסול רשעת דרבנן בעינן תחילתו וסופו בכשרות יעו"ש וכל דברי התומים האלה תמוהים הם דמה שתמה על תירוץ המרדכי דהלא גם בידע עדות כשהי' חתנו יש בידו להכשיר א"ע ע"י גט פטורין שיגרש בו את אשתו הנה תמה אני על רוחב בינתו של הרב המחבר הזה איך דימה הכשר ע"י סילוק מהממון או ע"י חזרה בתשובה להכשר חתנו הבא לו ממילא ע"י מיתת בתו ואף אם הוכשר לבסוף ע"י גירושין שגירש את בתו מ"מ לא שייך לומר דהי' בידו להכשיר את עצמו בתחלת העדות ע"י גירושין שיגרש את אשתו אז בעת שראה העדות דאיך יעלה על הדעת דבשביל הכשר א"ע לעדות יבגוד באשת נעורים לגרש אותה באין אשם בכפה ואף דגירש אותה לבסוף אפשר דאח"כ לאיזה סיבה הפך לבו לשנוא אותה ומבלעדי כל זאת יכול להיות דכתובתה מרובה ואין בידו ליתן לה כתובה ושארית ישראל לא יעשו עולה לגרש אשתו בעל כרחה בלא כתובה ואיזה דמיון וערך יש להכשר דעת וחזרה בתשובה עם גירושי אשתו דעשה דתשובה מוטל על האדם בכל יום ושלמה המלך הזהירנו בספר קהלת בכל עת יהי' בגדיך לבנים וזה הוי שפיר דהאדם מושל ברוחו לתקן עוונותיו בכל רגע שירצה גם בסילוק את עצמו מהממון והוכשר ע"י כך לעדות דג"כ היה בידו לעשות סילוק זה קודם לכן משא"כ בגירושין דאין מקום לכל זה כלל גם מה שתפס התומים על הש"ך דנעלם ממנו תוספתא דפ"ה דסנהדרין הנה נעלם מאת התומים דהתוספתא תפס דין בסוחר שביעית וסוחרי שביעית חזרתן משיגיע שביעית ויבדלו ולשון שאמרו דמשתגיע שביעית ויבדלו ולא אמרו סתם משיבדלו בשביעית וזה מורה דבאותה שביעית עצמה דסחר בפיחתי' לא מהני הבדלה לחזור בכך לכשרותו ובגמרא פרק זה בורר (דף כ"ה) נאמר בפירוש משיגיע שביעית אחרת ויבדלו וכן הוא בירושלמי דסנהדרין ועדיות. ועל כרחך אנו מוכרחין להעמיד כונה זו ברבותינו דאי לאו הכי יהי' הא גופא תמוה דלמה השמיטו דבמסחר שביעית אין החזרה לכשרות רק בההבדלה מזה בשביעית אחרת וכמו שנאמר בפירוש בדין זה בש"ס בבלי ודאי וירושלמי אלא ודאי כונתם במה שכתבו דמשתגיע שביעית היינו שביעית אחרת אבל עכ"פ בכל אותן השנים שבין שנת השביעית האחת להשנית אין בידם לחזור ולבדול ממסחר השביעית. ואם ראה איזה עדות בכל אותן השנים הרי הראי' הי' בפסול ואין בידו לפרוש ולהכשיר את עצמו אז בשעת הראי' דהלא צריך להמתין עד שיגיע שנת שביעית האחרת ויבדול ממסחרו. ואדרבה דיש בידינו להביא עוד סיוע מהתוספתא זו להחלטות הש"ך דבחזרה והכשר שבידו הוא. לא בעינן תחלתו וסופו בכשרות ובכונה השכילה התוספתא להביא דוקא בסוחרי שביעית דלא מהני חזרתן בשעת העדתן דלא הוי תחלתו בכשרות משום דסוחרי שביעית אין ההכשר בידים דהוא מחוסר זמן משא"כ בכל אידך השנוים במשנה כמו משחקי בקוביא ומפריחי יונים דחזרתן הוא משישברו את כלי צידתם והחזרה והכשר זה הוא בידם גם