יד המלך (לנדא) - ד. קמח

לעולם דהקרובים יבואו ויאמרו דלאסהודי אתו וקושיא זו הביאו להם להתוספת להבין כוונה אחרת במימרא דרבא והלא לרבי אין מקום לקושיתם כלל דמה יועילו אם יבואו ויעידו אם לא התרו בהבעלי דברים דהא לרבי אין הפסולין מבטלין עדות הכשרים רק באם גם הפסולין התרו בהם.. אלא ודאי דמסתבר להו גם להתוספת דמימרא דרבא קאי לר' יוסי ולר' יוסי שפיר הקשו דכיון דאינו צריך רק כונת עדות ושפיר יש ביד הקרובים להצילו דישקרו ויאמרו דכוונו להעיד ואולם דברי התוספת אלה המה תמוהים ומופלאים וסותרים א"ע בתכלית הסתירה עם מה שכתבו בדיבור הקודם דמימרא דרבא לא קאי רק על דיני ממונות אבל בדיני נפשות אין אנו צריכין כלל לשאלה זו דבלא"ה אנו בוחנים בהפסולין אם התרו או לא. והכא הקשו התוספת על דיני נפשות דאף שאלה לא יהיה מועיל:

וראיתי בחידושי מהרש"א שם שהעיר בזה. על סתירת שני דברי התוספת אלה וכתב על קושיות התוספת דא"כ לא יהרג אדם לעולם וזה לשונו ואף שכתבו התוספת לעיל. דבדיני נפשות ל"ק היכי אמרינן דנחזי אנן אם התרו בו כו' מ"מ הקרובים גם זה יאמרו שהתרו בו בכדי להצילו ולפי דברי המהרש"א יכול להיות דמימרא. דרבא הוא אליבא דרבי וקאי בין אדיני ממונות ובין אדיני נפשות דגם בדיני נפשות יש לחוש על הפסולין דישקרו ויאמרו שהתרו בהם ואולם סברא זו עצמה שחידש המהרש"א. אי אפשר לכוין בכוונת דברי התוספת דאם היינו חוששין דהקרובים ישקרו ויאמרו דגם המה היו בין העדים המתרים א"כ לא הוי מתרצים התוספת מידי דמאי מהני הא דשיילינן להעדים הכשרים ויאמרו דהמה למחזי באו אין העדות בטלה ומשום דאם באו למחזי אין הכשרים והפסולים מצורפים לכת אחת והלא המה מצורפים ועומדים מכבר עוד משעת ההתראה דלפי דברי הפסולים היו כולם יחד בההתראה וגם מבלעדי זאת אי אפשר לומר כלל דקושיות התוספת הוא מחשש שקר אשר ישקרו הפסולין לומר דגם הם היו מהמתרים דאם ישקרו בדבר אשר נודע שקרם לעדים הכשרים אזי העדים הכשרים יענו כחשם ושקרם לפני הב"ד ויאמרו ששקר ענו והמה לא היו כלל בההתראה והכשרים יהיו נאמנים נגדם בזה כדין עדים זוממין דהמזימין נאמנים נגד המוזמין דהכחשה זו בין אם הכשרים מכחישים את הפסולים דלא היו כלל באותו עדות בין אם הכחישו אותם בדבר התראה שהפסולים לא היו מן המתרים בכל אופן כיון שהכחשה זו אינו נגד עיקר העדות דהא גוף העדות הוא אמת לכל הכיתות בין לכת הכשרה. ובין לכת הפסולים ואין ההכחשה זו נוגע רק להעדים לבד שהמה לא היו מן המותרים אזי יש להכחשה זו דין הזמה, וכמו שכתב הטור ח"מ לחלק בין הכחשה להזמה דהזמה דכיון דאינן מכחישין את גוף העדות רק את העדים הוי כאילו העידו עליהם שגזלו או שחיללו את השבת ואלו עדים שהוכחשו נעשו כבעלי דברים וממילא העדים אחרים נאמנים נגדם וגם כאן אם היו העדים הפסולים משקרים בההתראה היו הכשרים מכחישים אותם והיו נאמנים נגדם אלא ודאי דקושיות התוספות לא קאי אלא לר' יוסי דלדידיה אין הפסולים צריכים להיות מן המותרים ועל זה שפיר פריך דנהי דרבא חידש דאף לר' יוסי בעינן עכ"פ כונת עדות ואנו שואלין אותן אם למיחזי או לאסהודי בכל זאת מה מועיל שאלה זו אכתי ניחוש. כיון דבכונת עדות אין הכשרים מכירים ויודעים אם הפסולים כיונו להעיד או לא ואם כן בכדי להציל את זה ממיתה ישקרו הקרובים ויאמרו שכיונו להעיד ואולם לפי זה קאי וקיימי הסתירה אשר דיבור זה סותר לדיבור הקודם שכתבו בפירוש דהשקלא וטריא של הגמ' וגם מימרא דרבא קאי אדיני ממונות ואליבא דרבי וכמו שביארתי:

גם מה שכתב שם בחידושי המהרש"א להקשות. על גוף דברי דברי התוספת בדיבור הראשון דהוכיחו דמימרא דרבא קאי על דיני ממונות ואליבא דרבי דאי על ד"נ הא אנו רואין אם התרו הפסולין והלא לא בעינן התראה לכל עד ואפילו שמע ההתראה מפי עצמו נהרג והניח בקושיא ואנכי לא ידעתי מקום הקושיא כלל דהא דאמר רבי בד"א שהתרו בהם אין הכונה דהתראתם יהיה בשביל חיוב ההריגה דודאי בשביל חיוב ההריגה אין אנו צריכין שיתרו כולן רק שהמותרה ישמע ההתראה בפני שנים ואפילו מותרה מפי עצמו בפני שנים סגיא בהכי רק דהכונה הוא דאף דלענין דין גוף ההתראה אין אנו צריכין שיתרו כולן בכל זאת אם היו גם קרובים או פסולים במעמד אותו עדות ואתה רוצה לבטל עדות הכשרים מחמת צירוף הפסולים אין אתה יכול לפוסלם רק אם איתרמי כך דגם הפסולים היו מהמתרים בפה מלא ואף דלדין ההתראה היה התראתם בדיבור פיהם אך למותר בכל זאת באם איתרמי מעשה שהיה דכך היה הרי ע"י התראתם זו נצטרפו יחד הכשרים עם הפסולים. ובטלה גם עדות הכשרים אבל אם לא התרו והיה ההתראה. כדינא דהיינו מפי הכשרים לבד או אף מפי אחד מהם או מפי המותרה עצמו במעמד השנים הכשרים אף דגם הקרובים או הפסולים היו באותו מעמד אין הפסולים והקרובים מבטלין עדות הכשרים ע"י מעמדם ונתקיים העדות ע"י ההתראה ששמע המותרה בפני שני עדים הכשרים ואם כן שפיר קאמרי התוס' דהגמ' בודאי לא קאי רק על ד"מ דעל ד"נ אין מקום כלל לעיקר דברי הגמ' דהיכי אמרינן להו כי היכי דנדע אם כוונו הפסולים להעיד או לא הא בלא"ה אין עדותן פוסל לעדות הכשרים רק אם יענו ויאמרו דאיתרמי כך דגם המה היו מהמתרים ואז בודאי כיונו להעיד ודברי מהרש"א תמוהים ומופלאים מאוד באין פותר אותם ומלבד זאת תמוה על המהרש"א דלפי דעתו דבד"א האמור במתניתן הכונה הוא דאף ששמעו כולם ההתראה מפי העובר מבטל הפסולין את עדות הכשרים א"כ לא הועילה המתניתן בהבד"א הזה מאומה דאכתי קאי וקיימי. דמה יעשו שני אחים שראו באחד שהרג את הנפש ושמעו שניהם את ההתראה מפי הרוצח האם צריכים להאטים אזנם גם מה יעשו באם לא האטימו וכבר שמעו:

שוב ראיתי דמלבד דדברי אלה שביארתי בדעת רבי בקפידת ההתראה של הפסולין המה נכוחים וברורים מצד עצמן אלא דיש לי ראיה נוכחת מדעת רבינו. דגם הוא הבין כן בכונת המשנה והגמרא דבהלכה זו אחר שהביא רבינו מימרא דרבא על דיני ממונות דשיילינן להו אם באותו מעמד שהיו עומדים שם היו כיונו להעיד או לא סיים וכתב בד"א כשהיה שם קרוב או פסול אבל אם כולם כשרים אחד שנתכוין להעיד. או שלא נתכוין להעיד הואיל וראה הדבר כו' חותכין הדין על פיו ע"כ הרי לך בפירוש לדעת רבינו דהא דקאמר רבא דשיילינן להו אם כיונו להעיד או לא לאו משום דלגוף העדות בעינן הכונה ואין העדות נגמר על פי עדים שלא כיונו להעיד רק דהכא גבי ביטול עדות כשרים ע"י צירוף הפסולים לא נתבטל עדות הכשרים רק אם איתרמי כך דרך מקרה דהעדים הפסולים נתכוונו להעיד דאז נצטרפו, ע"י כונתם אל גוף העדות ופוסלים גם הכשרים. אבל אם לא איתרמי כך רק שהיו עומדים ורואים את המעשה אף דלענין דין עדות אין אנו צריכים יותר בכל זאת לבטל גם עדות הכשרים לא סגיא בראיה לבד רק דבעינן גם כונה וזה הוא ממש כמו שכתבתי בד"נ גבי התראה דאף דלגוף העדות לא בעינן התראות כולם בכל זאת לבטל עדות הכשרים לא סגיא אם היו הפסולים עומדים וראו את המותרה שומע ההתראה מפי הכשרים רק עד שיתרו גם המה וכמו שכתבתי:

שם באותה הלכה בד"א כשהיה בהם קרוב או פסול אבל אם כולם כשרים אחד שנתכוין ואחד שלא נתכוין להעיד הואיל וראה הדבר וכיוון עדותו והיה שם התראה חותכין הדין על פיו בין כדיני ממונות ובין בדיני נפשות ע"כ:

הנה רבינו הורה לנו כאן דעתו בפירוש דלגוף דין עדות אין אנו צריכין שום כונת עדות כלל רק בראייה בעלמא שראה הדק היטיב סגיא בכך וכל נושאי כלי רבינו החרישו, ולא נשאו ונתנו בדבר זה מאומה גם לא הראו לנו המקור איו ואיפו לקח רבינו דין זה ובפרט דפשטת סוגיות הגמרא דפרק קמא דמכות שהבאתי לעיל בסמוך מורה להיפוך דהא סתמא נאמר דשיילינן להו אי למחזי או לאסהודי אתו וזה מורה דאם לא אתו למקום המעשה, רק למחזי ולא לכונת עדות אין בהם דין עדים כלל ומלבד זאת הנה בהשקפה ראשונה נראה תמיה נוראה על דעת רבינו בזה, והוא סותר אל גמרא ערוכה בפרק אמרו לו (דף י"ב) דאמר אביי ומודה ר' מאיר לחכמים שאם אמרו לו שנים יודע אתה בעדות פלוני והוא אומר לא ידעתי פטור. דאי בעי הוי אמר מה לא ידעתי שלא נתכוונתי לעדות והלא התם בודאי מיירי דלפי דברי העדות שהעידו עליו דיודע בעדות זו המה יודעין בו בבירור דהוא ראה וידע כל כך הדק היטיב בעדות זו עד שהוא ראוי להעיד, דאל"ה לא היה ביד העדים להביאו לידי קרבן שבועה ובכל זאת אף אם היה מודה לדבריהם רק דהיה אומר לא נתכוונתי להעיד היה פוטר א"ע מקרבן ומשום דבראייה וידיעה לחוד בלי כונת עדות אף שראה וידע היטיב אינו ראוי להעיד וזה הוא ממש ההיפוך מדעת רבינו שכתב בפירוש דכל שראה וידע היטיב בין נתכוין ובין לא נתכוין לעדות חותכין הדין על פיו: