יד המלך (לנדא) - ד. קלב

העל ובע"ד לפסלו דאף דאנן קיימינן דהכופר בפיקדון פסול לעדות זה הוא דוקא באם יש שני עדים כשרים אשר העידו על כפירתו משא"כ כאן דהבעל דבר בעצמו הוא פסול בעצם רק דפלגינן דיבורא והנה ענין זה של פלגינן דיבוריה לא שייך רק בעובדא דבר בניתוס דהצטרפו להעיד על לקיחת איסור ריבית או גנבה וכדומה דפסולים כאלה ברורים המה משא"כ פסול של הכופר בפיקדון דאין הפסול ברור דאף דהעדים העידו דההוא שעתא נקיט ליה בידו ואין בו התנצלות של אישתמוטי בכל זאת יש לתלות דשמא ספק מלוה ישינה יש לו עליו וכפר בשביל כך, כדי לתופסו בידו על המלוה והנה השיטה מקובצת בריש פרק קמא דמציעא התעורר בזה אעיקר מימרא דרב אידי דהכופר בפיקדון פסול לעדות ואמאי יהיה פסול ולמה לא תלינן דהכפירה היה בשביל ספק מלוה ישינה וכמו שאמרו דמשום הכי לא אמרינן מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא דתלינן בספק מלוה ישינה ולא חשיד אממונא כלל ותירץ דשאני בזה כופר בפיקדון מן כל מיגו דחשיד אשר בכל כפירת מלוה דבכל כפירת מלוה אף דמחויב לשלם עפ"י שנים עדים אשר מעידים נגד כפירתו בכל זאת הוא בשעת כפירתו לא העיז פנים כל כך דמימר אמר דאף אם יבואו העדים ויעידו נגדו ויהיה מוכרח נשלם בכל זאת לא יתגלה נבלותו ושקרו לעיני הב"ד דהוא יעמוד בדיבורו דאינו חייב והעדים שקר העידו נגדו ועפ"י עדותם השקר נתחייב לשלם על פיהם משא"כ בכופר בפיקדון דעפ"י עדות העדים נתחייב להוציא הפיקדון שכפר בו בעין מתחת ידו והב"ד כופין אותו על כך וכיון דידע בשעת כפירתו דכאשר יעידו העדים נגדו יתגלה חרפתו ושקרותו לעיני הב"ד ובכל זאת כפר בו ומיגו דחציף כולה האי הרי הוא כגזלן גמור ולא תלינן ליה במלוה ישינה וכמו כל הגזלנים הגוזלים חפצי אחרים דהמה פסולים גמורים ולא תלינן להו במלוה ישינה והנה תירץ זה של השיטה מקובצת שייך בכופר בפיקדון אשר יש שני עדים כשרים המעידים נגדו דבזה שפיר שייך הסברא דהיה לו להכופר לירא לנפשו לכל יתגלה שקרו לפני הב"ד כאשר יוציאו גוף הפיקדון מידו עפ"י שני העדים אשר יעידו נגדו משא"כ בכופר בפיקדון אשר בדינא דנסכא היה לב החוטף נכון ובטוח להכחיש את העד ולומר דלא חטף דאף אם יצרפו העד ובע"ד להעיד עליו שכפר בחפץ של אחר בכל זאת עכ"פ היה שוכן בטח דבשום אופן אין מקום בכפירה זו שיתגלה חרפתו ושקרותו בב"ד להוציא החפץ שכפר מת"י דהלא לענין זה להוציא החפץ מת"י אין כאן רק העד אחד לבד דמה שנוגע לענין גוף החפץ אין ביד הבעל דבר לצרף עם העד דאין לך נוגע גדול מהבעל דבר בעצמו וכל כחו של הצירוף אינו רק מצד דפלגינן דיבוריה ואין אנו דנין כלל על גוף החפץ מה גזל וממי גזל רק על הפסול לבדו אנו דנין וכיון דבחטיפה זו ידע החוטף דאין שום מקום לברר שקרתו להוציא החפץ מת"י הרי הדר דינא של כופר בפיקדון כמו כופר במלוה וכמו דבכופר במלוה לא נעשה חשוד ומשום דתלינן בספק מלוה ישינה כמו כן בכופר בפיקדון כי האי גוונא ג"כ לא נעשה חשוד דאף דהעד והבע"ד המצורפים יחד לפסלו יעידו דבעת כפירתו היה הנסכא בידו ואין מקום לתלות באישתמוטי בכל זאת יש מקום בזה לתלות בספק מלוה ישינה ולפיכך שפיר הוכרח הגמרא להא דמחויב שבועה דבחיוב שבועה אין מקום להמיגו דבשבועות שקר דאין בו מקום להתנצלות של מלוה ישינה אזי ממילא אין חילוק בין שני עדים כשרים דעלמא שהעידו עליו שנשבע לשקר או דפלגינן דיבוריה של הבע"ד ומצטרפין אותו עם העד להעיד עדות זו ולכן שפיר ירא לישבע לשקר להכחיש את העד לבל יצטרף העד עם הבע"ד ויפסלנו:

ובדברינו אלה הרווחנו לישב במועצות ודעת קושיא אחת עצומה דקשה על מימרא דאביי בפרק שבועות הפיקדון (דף ל"ג) דהכל מודים במשביע עד אחד בנסכא דר' אבא דחייב קרבן שבועה ואף דעיקר עדותו של ע"א אינו רק על שבועה ובקרבן שבועה בעינן עדות ממון דוקא בכל זאת כיון דבנסכא דר' אבא אמרינן למתשאיל"מ הרי היה בא חיוב ממון בעדותו של העד לכן חייב ק"ש ואמאי יהיה העד חייב ק"ש הלא בהכל מודים במשביע עד אחד נגד חשוד פריך הגמרא דאמאי חייב ק"ש ולימא העד להמשביע מי יימר דהיית משתבע שבועות הנוטלין והוכרח הגמרא לתרץ דמיירי בשניהם חשודים וחזרה שבועה למקומה הרי אנו רואין דאין חיוב של קרבן שבועות העדות רק היכי דהחיוב, ממון אשר היה בא על ידי עדות העד הוא ברור כל כך עד שלא יהיה בו שום ספק ושום מי יימר והלא לאביי עצמו לשיטתו גם בעד אחד בנסכא אין החיוב ממון אשר היה בא ע"י עדות העד ברור כל כך שיהיה העד חייב ק"ש דהנה בכל חיוב שבועה דעלמא פריך הגמרא בפ"ק דבבא מציעא דנימא מיגו דחשיד אממונא חשוד גם אשבועתא ומשני סתם גמרא דלא אמרינן מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא אביי אמר חיישינן שמא ספק מלוה ישינה יש לו עליו לא פרשי אינשי מספק ממונא אבל פרשי אינשי מספק שבועתא ממון איתא בהחזרה שבועה ליתא בהחזרה ורבים מרבותינו הראשונים חקרו לדעת הנ"מ בין שני תירוצים האלה וכתב הנימוקי יוסף שם במקומו דיש נפקא מיניה באם מחל הנתבע להתובע כל הספיקות של המלוות ישינות אשר היה לו עליו מעולם עד יום התביעה דלתירוצו של אביי פטור הניתבע במחילה זו משום שבועה ולתירוצא של סתם גמרא גם בזה הוא חייב לישבע והנה לדעת הנ"י גם בדינא דנסכא אם היה העד מעיד והחוטף היה מוחל לבעל הנסכא כל המלוות הישינות לא היה מחויב שבועה מחמת עדות העד וממילא לא היה ע"י עדותו מקום אל מתושאיל"מ וא"כ לימא ליה העד לבעל הנסכא המשביע אותו מי יימר דהפסדתי לך ממון בכבישת עדותי ודלמא אף אם הייתי מעיד לך דחטף ממך היה החוטף רואה ברעתו דיהיה מחויב שבועה ואי"ל ויהיה חייב לשלם והיה נותן עצות בנפשו למחול לך כל הספק מלוות ישינות אשר יש לו עליך עד יום החטיפה ואז לא היה בא ע"י עדותי לידי חיוב שבועה כלל וממילא לא היה בא שום פעולת חיוב ממון של מתשאיל"מ ע"י עדותי ואולם לפי מה שביארתי מיושב קושיא זו בדרך נכון ומחודד דבע"א בנסכא הוי החיוב ממון אשר היה בא ע"י עדות דבר ברור אשר לא היה ביד החוטף להנצל מתשלומין האלה בשום צד דאם היה העד מעיד שחטף והחוטף לא היה מוחל לבעל הנסכא את המלוות הישינות הרי היה חיוב התשלומין בדרך פשוט כאמור בגמרא דהיה מחויב שבועה ומתוך שאי"ל היה מחויב לשלם ואם היה החוטף מוחל לבעל הנסכא כל המלוות ישינות והיה פוטר א"ע מחיוב שבועה של העד בכל זאת היה חייב בתשלומין דבאופן זה כשמחל החוטף כל המלוות ישינות אין אנו צריכין להחיוב התשלומין את החיוב של השבועה כלל דמבלעדי חיוב שבועה הרי הוא חייב לשלם מחמת הודאתו שמודה דחטף ומה שאומר דדידיה חטף אינו נאמן משום דחזקה דכל הנמצא ת"י אדם שלו הוא ומיגו להכחיש את העד ג"כ אין לו דירא להכחיש את העד לבל יצרף א"ע עם הבע"ד ויפסלנו מכח הכופר בפיקדון ובזה לא שייך החילוק שחילקתי למעלה בין שאר כופר בפיקדון ובין עובדא דנסכא דבעובדא דנסכא לב החוטף שוכן בטח דאין מקום להוציא ע"י צירוף עדות הבע"ד הנסכא מתחת ידו דכל עיקר חילוק זה שכתבתי הוא רק למטרה נגד תירוצו של השיטה מקובצת דלא שייך בכל כופר בפיקדון התנצלות של מלוה ישינה וכתבתי לחלק דבכופר בפיקדון בעובדא דנסכא שפיר שייך ההתנצלות של מלוה ישינה והנה אנכי כתבתי זאת על העובדא האמור בגמרא דלא היה החוטף מוחל המלוות ישינות לבעל הנסכא משא"כ אם החוטף היה מוחל המלות ישינות הרי מבלעדי תירוצו של הש"מ לא היה להחוטף מקום לההתנצלות של מלוה ישינה דהא מחל כל המלוות האלה וממילא לא היה אז חילוק בין כופר בפיקדון נגד שני עדים כשרים דעלמא ובין כופר בפיקדון של נסכא אשר נגד צירוף העד ובעל דבר וגם הבע"ד והעד היו יכולים לפוסלו מצד הכופר בפיקדון כמו שני עדים דעלמא וממילא גם מבלעדי חיוב שבועה לא היה להחוטף מיגו להכחיש דהיה ירא להכחישו לבל יצרף העד והבע"ד ויפסלנו מצד הכופר בפיקדון וע"י עדות העד היה נתפס בחיוב התשלומין מכל צד ואין בזה שום מי יימר כלל ושפיר קאמר אביי דהכל מודים בעד זה דחייב קרבן שבועה:

פרק חמישי הלכה א' ואלו דברים שאין נשבעין עליהם מן התורה הקרקעות והעבדים והשטרות וההקדשות אע"פ שהודה במקצת או שיש עליו עד אחד או ששמר וטען טענת השומרים הרי זה פטור שנאמר כי יתן איש אל רעהו כרט להקדש כסף או כלים פרט לקרקעות ועבדים שהקשו לקרקעות וכן יצאו שטרות שאין גופן ממון ככסף וכלים ואינו אלא לראיה ע"כ:

דין זה הוא ממשנה פרק הזהב [דף נ"ז] ובפרק כל הנשבעין [דף מ"ב] ובהרבה מקומות בגמרא אמרו דכשם שאין נשבעין על הקרקעות כך אין נשבעין על כפירת שיעבוד קרקעות ובתוספת ריש פרק קמא דמציעא ( דף ד') ד"ה אין הקשו למ"ד בפרק גט פשוט (דף קע"ה) דש"ד מודה במקצת הטענה למה נשבע והלא כל כפירה הוא כפירת שיעבוד קרקעות:

ותירצו דלזה המ"ד לא משכחת שבועות מודה במקצת אלא במחל לו התובע להניתבע שיעבוד קרקעות או שאין לו להנתבע שום קרקע והנה רבינו בהלכות מלוה ולוה פרק י"א הלכה ד' פסק דשיעבודא דאורייתא וכאן הביא מיעוטא דכלל ופרט וכלל המוסכם בגמרא למעט עבדים ושטרות וקרקעות משבועה