יד המלך (לנדא) - ד. יא

מפרוטה מחל הישראל לישראל חבריה כמו כן לכותי נמי מחיל ואם נאמר דבפחות מפרוטה שייך מחילה גם בשעת הגזלה. א"כ במאי צעריה ואיזה צער שייך כלל בפחות מפרוטה אם מחל לו תיכף בעת הגזלה ואמאי נהרג כותי עליו. אלא ודאי דבשעת גזלה לא שייך מחילה כלל ולכן שפיר צערא בשעתא יש בכל גזל בין בפרוטה ובין בפחות מפרוטה יהיה כמה שיהיה בין בגזלן ישראל ובין בכותי רק דבגזלן ישראל כיון דכל פחות מפרוטה מחל הנגזל אחר הגזלה הרי הוי כאלו נתקיים ההשבה וניתק הלאו ע"י קיום העשה ולכן בגזלן ישראל אינו עובר על גזל פחות מש"פ משא"כ בגזלן כותי דעל שעת הגזלה דלא שייך אז מחילה נתחייב תיכף מיתה על הצערא בשעתיה דאזהרתן הוא מיתתן וחיוב מיתה זו פוטר אותו מעשה דהשבה ומשום דקלב"מ והוי כאלו לא נאמר בו העשה כלל. או דעכ"פ הוי כאלו בטיל העשה ואין בידו לקיימו דכיון דפטור מהשבה אף אם ישיב מתנה בעלמא הוא דיהיב ליה וכמו דמצינו בפרק אלו מציאות ( דף כ"ו) יע"ש וכיון דלא שייך בכותי קיום העשה דוהשיב ממילא לגבי הכותי לא מינתק כלל הלאו מחמת העשה ונשאר תמיד הלאו במקומו והלכך שפיר בין בפרוטה. ובין בפחות מפרוטה הכותי נהרג עליו:

אחר זה נתתי אל לבי לתור ולדרוש דאפשר לומר דגם בכותי שייך עשה זו דהשבה ואף דנתחייב מיתה על הגזלה וקלב"מ מ"מ אנן קיי"ל בבא במחתרת ושיבר את הכלים דקאמר רב דפטור מלשלם משום דקלב"מ ואמר רבא דמסתבר מלתא דרב רק בשיבר אבל בנטל ועדיין בעין מחויב להחזיר וכמו כן הכא בכותי דבשעה שגזל הרי הגזלה עדיין בעין ולכן אף שמחויב מיתה על הגזלה מ"מ חל עליו עשה דהשבה מצד שהוא מחויב להחזירו בעינא והא דלא מצינו בגזלן כותי דהעשה דהשבה ינתק אצלו הלאו, ואדרבה דאנו רואין דכותי נהרג אף על פחות מפרוטה ואף דאחר הגזלה גם בגזלן כותי כל פחות מפרוטה מחל לו הנגזל הישראל ולמה גם בכותי לא ניתק הלאו ע"י מחילה זו דיהיה המחילה חשיב כמו השבה ובתוס' ר"פ בכל מערבין ד"ה בן נח העירו בזה. אבל דבריהם תמוהים דבאמת בלא"ה אין בכותי מקום כח כלל בהעשה דהשבה לנתק הלאו דגזלה דכיון דכותי חייב מיתה. על עבירת גזל לאזהרתן הוא מיתתן ואין כח בעשה רק לנתק לאו דמלקות אבל לא לאו של חיוב מיתה וגם בישראל אין כח בעשה לנתק הלאו לפטרו ממיתה והרי אנו רואין דחייבין סקילה על מלאכת חילול שבת ואף דלאוי דשבת הוא ניתק לעשה דביום השביעי תשבות וכיון דכותי חייב מיתה על עבירת כל אחת מאזהרות החלין עליו. אזי ממילא לא שייך בכותי לאו הניתק לעשה כלל ובפרט דבבן נח בלא"ה לא שייך כלל כל עיקר ענין זה של פטור עונש הלאו מחמת הנתקות העשה דהלא כל עיקר החילוק שבין עונש לאו לעשה אינו רק בישראל אבל בכותי אזהרת לאו ועשה שוים בעונש אחד אצלו ואיזה ניתק שייך באזהרת עשה אשר על הכותי לנתק הלאו שעליו לפוטרו מעונש מיתה הלא גם על העשה עצמה הכותי נהרג כמו על הלאו וכמו דמצינו בבן נח שבא על אשת חבירו דחייב מיתה ואף דאין בו רק עשה דודבק באשתו ולא באשת חבירו ועיין בר"פ בכל מערבין (דף כ"ב) דהביא שם הגמרא מימרא דר' יוחנן דכל גוף העשה דוהשיב את הגזלה לא קאי אכותי כלל רק אישראל) אמנם בכל זאת ראיה זו על מקומה עומדת כראי מוצק דבשעת הגזלה לא שייך מחילה דאם גם בשעת הגזלה היה שייך מחילה ממילא לא היה חילוק בפחות מפרוטה בין ישראל לכותי דכל פחות מפרוטה לא היה כאן שום חיוב כלל ולא היה חל על פחות מפרוטה הלאו והאזהרה כלל גם לא היה מקום כלל לסברת הגמרא דצערא בשעתא מי לית ליה:

וראיתי לרש"י ז"ל שפירש שם בסוגיא אהא דצערא בשעתא וז"ל הלכך גזל הוא. אלא שאין ב"ד נזקקין לזה דבתר הכי מחל ובישראל בישראל נמי אסור ומיעבר לא עבר דכתיב לא תגזול והשיב את הגזלה מידי דבר השבה קרוי גזל ואידך לא מיקרי גזל והנה מה שכתב רש"י דלכך בישראל מישראל מיעבר לא עבר משום דמידי דהשבה קרוי גזל ודלאו בר השבה אינו קרוי גזל הנה אנכי יגעתי הרבה ולא ידעתי כונת רש"י ז"ל אם רמז רש"י לאיזו דרשה שדרשו חז"ל ככה על סמיכות זה דלא תגזול עם קרא דוהשיב דמידי דהשבה כו' ואנכי חפשתי עד מקום שידי מגעת ובקשתי ולא מצאתי דרשא זו לא בבבלי ולא בירושלמי גם מה שסיים רש"י שם וז"ל אבל בכותי דלאו בר השבה הוא שכל דינו למיתה לא נפיק פחות מש"פ מכלל פרוטה ואפילו מישראל דמחל ליה בתר הכי. ע"כ גם זה לא זכיתי להבין דנהי דאם אכל. או הפסיד הכותי הגזלה פטור מלשלם. ומשום דקלב"מ מ"מ אם הגזלה עדיין בעין ודאי חייב להחזיר וכדין בא במחתרת שהבאתי דקיי"ל דדוקא שיבר את הכלים פטור מלשלם אבל נטל חייב להחזיר וכן הקשה התוספת ג"כ על פירוש רש"י בר"פ בכל מערבין ד"ה בן נח וא"כ איך סתם הברייתא דכותי בישראל אסור ונהרג עליו והלא כשהגזלה בעינא אז חל גם על הכותי חיוב השבה וכיון דכל פחות מש"פ עכ"פ אחר הגזלה גם ישראל לכותי מחול ולאו בר השבה הוא. הרי לפי דרשת רש"י ז"ל גם בכותי שייך בפחות מש"פ סמיכה זו דכל דלאו בר השבה אין בו לאו דגזלה ואמאי נהרג ואין לומר דדעת רש"י הוא כדעת הרז"ה שם בבא במחתרת דהא דבנטל חייב להחזיר אינו רק מדרבנן ובכותי אוקמוה אדאורייתא דהמעיין שם ברש"י יראה דדעתו הוא כדעת הרמב"ן דבאיתא בעין מדאורייתא חייב להחזיר דרש"י מפרש שם אהא דאמר רבא אבל נטל חייב להחזיר וז"ל דכיון דהם קיימין כל היכי דאיתא ברשותא דמרייהו נינהו ואין זה חיוב בתשלומין דפקדון בעלמא נינהו גביה. ע"כ הרי לך דדעת רש"י הוא דהיכי דעדיין הגזלה הוא בעינא אין בו מקום כלל מדאורייתא לפוטרו משום קלב"מ דכל כחו של קלב"מ אינו רק לפוטרו מחיוב התשלומין אשר עליו אבל כשמחזירו בעין אין אנו מחייבין אותו בכלום דאינו נותן משלו מאומה והוי כמו דמחזיר לו פקדונו דהא גם כשהיה ברשות הגזלן ג"כ ברשות הנגזל היה קאי. ולפי ביאור דברים אלה שביאר רש"י סברת החילוק של שיבר לנטל נראה בפירוש דמלתא דרבא דאורייתא הוא דכשהוא בעין חייב להחזיר דבגזלה בעינא לא שייך בו פטור דקלב"מ ודברי רש"י אלה צריכין עיון גדול דנראים כסותרים אל מה שכתב בעצמו דפרק ד' מיתות כתב רש"י דכותי אינו בכלל והשיב ומשום דניתן למיתה הרי לך בפירוש דדעת רש"י הוא דאף כשהגזלה עדיין בעינא פטור מלהחזיר משום קלב"מ דהא עיקר קרא דוהשיב את הגזלה כשהגזלה קיימת קאי וכמו שדרשו והשיב את הגזלה אשר גזל אם כעין שגזל יחזיר ובפרק בן סורר מפרש רש"י אמלתא דרבא דקיי"ל כותיה דהיכי דהחפץ שנטל הוא בעין לא שייך כלל פטור דקלב"מ דהשבה זו אינה בכלל חיוב ופטור דכל זמן שהחפץ הוא בעינא בכל מקום שהוא הוי של בעלים וכשבעלים נוטלים הגזלה בהחזרה שלהם המה נוטלים וצ"ע:

ועפ"י הדברים האלה שביארתי מבואר לנכון הגמרא פרק השוכר את הפועל ( דף ע"א) דקאמר שם הגמרא ת"ש דאמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן בן נח נהרג על פחות מש״פ ואינו ניתן להשבון ואי אמרת דמשיכה אינו קונה בעכו"ם אמאי נהרג ומשני משום דצעריה ע"כ. ודברי הגמרא אלה אינם מובנים כלל דמה הוכחה הוא זו דאם משיכה אינו קונה אמאי נהרג. ומי לא עסקינן דהכותי אכל או הפסיד הגזלה וכיון דאין הגזלה עוד בעינא מה לי אם משיכה קונה או לא הלא אין לך קנין גדול מזה דקנאו בזה שהעבירו מן העולם והנה עלה במחשבה לפני דהכונה של הוכחת הגמרא הוא דאם אין משיכה קונה בעכו"ם הרי כ"ז שהגזלה הוא בעינא ברשות הנגזל ישראל עומדת וכיון דעכ"פ על שעה זו שהגזלה בעינא לא שייך חיוב מיתה א"כ גם כשאכלו או הפסידו העכו"ם הגזלן אף דחייב לשלם מ"מ אין חיוב זה מחמת חיוב השבה של כל גזלן רק מטעם מזיק דהזיק חפץ של ישראל הנגזל ובעכו"ם המזיק ממון ישראל לא מצינו בו חיוב מיתה ואמאי נהרג ומדנהרג שמע מיניה דמשיכה קונה בעכו"ם ושפיר חייב מיתה על שעת הגזלה:

ואולם ראיתי ונתתי אל לבי דאי אפשר לומר כן דא"כ איך מוקי הגמרא בר"פ אלו נערות הא דזר שאכל תרומה דפטור מתשלומין משום חיוב מיתה שבו כגון שתחב לו חבירו לתוך בית הבליעה באופן דלא מצי למיהדר רק ע"י הדחק ואינו חייב רק על הנאות גרונו, ואז באים תשלומין וחיוב מיתה בהדי הדדי ואיך משכחת כלל בתרומה חיוב תשלומין על הנאות גרונו הלא עכ"פ קודם הנאות הגרון כל זמן שהיה בידו לחזור לא היה עדיין שום קנין בהתרומה שיהיה עליה חיוב תשלומין וא"כ אף אם בשעת גמר הכליון והאיבוד של התרומה היה לו להבולע הנאות גרונו מ"מ הלא בשעת הנאה זו בודאי אין התרומה אז שוה פרוטה אם היה מהדרה ע"י הדחק דאם היה שוה פרוטה קאי וקיימי קושית הגמרא. דהוי ליה למיהדר וכן כתבו התוספת שם ד"ה ל"צ דמיירי בלא היה בה ש"פ אם היה מהדרה. ואיך מצינו חיוב תשלומין בפחות מפרוטה ואף דהנאות גרונו היה יותר מפרוטה בכל זאת מה שהבולע נהנה יותר מדמי שויה של התרומה הוי זה היתרון זה נהנה וזה לא חסר דפטור וכן העירו שם התוספת בזה וכתבו דכיון דחייב לשלם. עכ"פ בעד דמי שויה של התרומה אזי בהאי גונא זה נהנה וזה לא חסר חייב ומחויב