יד המלך (לנדא) - ד. קה

בתוס' זה שהבאתי סיימו שם לפרש כונת הירושלמי דעבד נמכר ע"י אחר בעל כרחו ואין אשה מתגרשת ע"י אחר בעל כרחה ואין כונתם על שליחות לגרש בע"כ דלא שייך בגט דהא בפירוש אמרו בגמרא לעיל (דף יו"ד) דשליחות בע"כ דבגירושין איתא בקידושין ליתא הרי לך בפירוש דאשה מתגרשת בע"כ ע"י שליח וגדולה מזו פירש רש"י שם על הא דשליחות בע"כ איתא בגירושין וזה לשונו הילכך הכי קתני בזו שוה גיטי נשים לשיחרורי עבדים ששליח זה נעשה שליח אצלן בע"כ הרי לנו בפירוש דלענין שליחות בע"כ שוה גיטי נשים לשיחרורי עבדים אלא ודאי דגם כונת התוס' בפירוש של הירושלמי הוא כמו שכתבתי דאין ביד הבעל למסור אשתו לאחר בע"כ רק צריך לגרשה ואז בידה להנשא לכל מי שתרצה ועיין בתשובות מרן זקני במהדורא קמא סימן ס"ד ובמהדורא בתרא סימן ע' וסימן ק"י:

ואולם עדיין עלינו להבין בכונת דברי הירושלמי דהלא בחילוק סברא זו שחילקו בין עבד לאשה לא הועילו רק לתרץ הא דהיה עבדו של קצין דבכל זאת אין השיחרור חוב להעבד ומשום דיכול למכרו שלא מדעתו לכל מי שירצה אבל אכתי מה הועילו על הקושיא בגט אשה דבהיתה אשתו של מוכה שחין אמאי אין הגט זכות לה ומה בכך דאינו יכול למסרה שלא מדעתה לאיש אחר הלא כשהבעל הוא מוכה שחין הרי אין לך זכות גדול מזה ובכל אופן קאי קושיות הירושלמי דזה גופא הוא זכות אליה דיצאה מביתו והיתה לאיש אחר אשר תרצה ובפרט דהצד קושיא זו שהקשה הירושלמי על החוב של גט אשה כשהיה בעלה מוכה שחין הוא אלים יותר מן צד הקושיא אשר על זכות של עבד בהיה רבו קצין דצד זה אשר על זכות של עבד אין הקושיא רק להחכמים לבדם דסברי דהשיחרור זכות הוא לעבד אבל לר"מ אין שום קושיא דלר"מ גם בעבד הוי השיחרור חובה משא"כ הקושיא השניה אשר על חוב של גט אשה קאי בין לחכמים ובין לר"מ דבגט אשה שניהם מודים דהוי חוב לאשה ובהיתה אשתו של מוכה שחין איזה חוב הוא לה בהגט ואדרבה דזכות הוא אליה למיפטר נפשה מן בעל מוכה שחין:

והנראה לי להסביר בזה דהנה יש לנו להבין דברי המשנה אשר מצד עצמם ככתבם וכלשונם המה תמוהים ומופלאים דחכמים דפליגי על ר' מאיר ומחלקים בין גיטי נשים ובין שיחרורי עבדים נותנים טעם לדבריהם לפי שזכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לאדם אלא בפניו והנה הא דזכין לאדם שלא בפניו ניחא אבל הא דאין חבין לאדם אלא בפניו אין לו שום פירוש וכונה כלל והלא גם בפניו היכן מצינו שיהיה יכולת ורשות נתונה ביד אדם אחד שיהיה רשאי לחוב לחבירו שלא מדעתו. והלא כל הדברים הנגמרים ונעשים בין אדם לחבירו בעינן דעת שניהם ומסתמא כל אחד רוצה בטובת עצמו. ואין לומר דהא דאין חבין לאדם אלא בפניו הכונה הוא דאין חבין אלא אם הוא מרוצה בכך דאי אפשר לומר כן דא"כ מה לי בפניו או שלא בפניו ואין חבין לאדם אלא מדעתו מיבעי ליה ובפרט דאם אנו יודעין בבירור דהוא מרוצה בדבר זה אין בו מקום לומר דחבין לו בכך ואיזה חוב יש כאן אם רצונו בזה ואדרבה דהשלמות רצונו זה עצמו זכות הוא לו אלא ודאי דהטעם וכונת הדברים הוא דבכל ענינים אשר בין אדם לחבירו וכמו מתנה או מכר וכדומה אשר צריכין בהם דעת שני הצדדים כמו דעת המוכר והלוקח ודעת הנותן והמקבל וכיוצא בזה בכל שארי ענינים הדומים למתנה ומכר אין בהם מקום כלל רק לצד זה דזכין לאדם שלא בפניו וגם בצד זה של זכין שצא בפניו בעינן שהאדם הזה אשר זכין עבורו יהיה מרוצה בהזכות ואז נגמר הזכות הזה למפרע משעה שזכו לו עבורו אבל אם אין שני הצדדים מרוצים בהעסק אין שום תועלת בזה שגוף העסק הוא זכות וטובה לצד זה שאינו מרוצה דמה בצע לו בהטובה זו אם הוא אינו רוצה בה ואין לנו חוב גדול מזה להכריח את חבירו לעשות דבר נגד רצונו אבל לצד זה של אין חבין לאדם אלא בפניו אין שום מקום כלל בכל ענינים כאלה דלענין חוב מה לי בפניו או שלא בפניו וחלילה לנו להעלות על הדעת כלל שיהיה היכולת והרשות ביד אחד לחוב לחבירו שלא מדעתו בשום אופן בעולם בין בפניו ובין שלא בפניו אם לא דדעת חבירו מרוצה בעשיות חוב זה עבורו ובאופן זה לא מיקרי חוב שיהיה נופל עליו הלשון לחבין לאדם בפניו ואולם המתניתן בחר במכוון שני המקומות האלה של תן גט זה לאשתי ושטר שיחרור זה לעבדי כי רק בשתי אלה יש בהם מקום לשני הצדדים הנאמרים במתניתן לצד זה של זכין שלא בפניו וגם לצד זה של אין חבין אלא בפניו דבשני מקומות אלה אין אנו צריכין רק להמעשה של העבד והאשה דהיינו שיקבלו הגט והשיחרור לידם ומשום דבגט אשה כתיב ונתן בידה ובשטר שיחרור גמרינן לה לה מאשה אבל אין אנו צריכין במסירה זו לדעתם של האשה והעבד כלל ויש ביד הבעל והאדון לגרש את האשה ולשחרר את העבד בעל כרחם ולכן בשתי אלה שפיר יש מקום בהם לומר דזכין להם שלא בפניהם דבדבר אשר הוא זכות להם וכמו בשיחרורי עבדים דסבירא להו לחכמים דזכות הוא לעבד לצאת מתחת רבו הרי יש לנו אומדנא דמוכח דמסתמא ניחא ליה לעבד בשטר שיחרור זו ובאומדנא דמוכח הוי המחשבה כמעשה וכמ"ש הר"ן בר"פ האומר דדיבור המוכיח עדיף ממעשה שאינה מוכחת על כן סבירא להו לחכמים דבשיחרורי עבדים דזכות הוא לעבד זכין לו לעבד שלא בפניו וכשהגיע השיחרור ליד זה הזוכה בשביל העבד הוי כאילו קיבל העבד הגט לידו ושוב אין ביד האדון לחזור בו משא"כ בגיטי נשים אף דגם באשה יש ביד הבעל לחוב לה שלא מדעתה ולמסור לידה הגט בע"כ בכל זאת החוב זה אין חבין לה אלא בפניה דהיינו דביד הבעל להכריחה ולכופה בחזקה לקבל הגט לידה אבל אין ביד שום אדם לחוב לה שלא בפניה לקבל הגט לידו ולהיות ידו כידה ושיהיה כמו אם קבלה האשה בעצמה בעל כרחה הגט לידה ועל זה פריך הירושלמי דאיך החליטו במתניתן בגט אשה דחוב הוא לה וכל כמה דלא הגיע עדיין הגט ליד האשה יש תמיד ביד הבעל לחזור בו והרי בהיתה אשתו של מוכה שחין דהגט הוא זכות לה ולמה לא יהיה בקבלת גט כזה יד המקבל כיד האשה ואף דהקבלה היה שלא בפניה ולא היה דעתה בקבלה זו בכל זאת כיון דגוף הענין זכות הוא לה למה לא הוי ידו כידה והלא אם היתה היא בעצמה מקבלת הגט לידה לא היה איכפת לן חסרון דעתה כלל דהא מתגרשת בין מדעתה ובין שלא מדעתה ולמה בהגיע לה זכות ע"י קבלת הגט של אדם אחר עבורה יהיה חסרון דעתה מניעה בגמר הגט וגם בגט אשה מחויב להיות דבענין כזה שהגט הוא זכות לה משהגיע הגט ליד הזוכה לא יהיה ביד הבעל לחזור וכמו כן בשיחרורי עבדים בהיה עבדו של קצין יש מקום שיהיה חוב לעבד לצאת מתחת יד רבו וכיון דכמו דאינו מוחלט תמיד הזכות בגט אשה כמו כן אינו מוחלט תמיד החוב בשיחרורי עבדים א"כ למה החליטו החכמים לחלק בין גיטי נשים לשיחרורי עבדים ליפלוג וליתני בגט ושיחרור בכל חד גופא דבענין אשר הוא חוב להם אין חבין אלא בפניהם ואם הוא זכות לפניהם זכין להם אף שלא בפניהם ומשני דאין הכונה של הזכות האמור במתניתן על זכות פרטי אשר לפי תכונת מצב הענין שלפנינו יגיע לזה האדם זכות מענין זה רק דהכונה הוא על זכות כללי דהיינו דגוף הענין בתכונתו הוא בעצם זכות בכללי דזכות כזה כיון דמוכח וניכר לכל דניחא ליה להזוכה בכך ומחשבה המוכחת הוי כמעשה לכן בזכות כזה הוי כאלו הזוכה עשה מעשה זכיה זו בעצמו משא"כ בזכות אשר איננו בגוף עצם הענין בכללי מצד תכונתו אף דמצד מצב הענין נגד איש זה בפרטי יגיע לו זכות מענין זה בכל זאת אין זכות זה אשר לאדם זה בפרטי מוכח וניכר לכל ואדרבה דענין זה נודע ומוכח לכל דהוא חוב בתכונתו ואף דלאדם זה בפרטי באמת ניחא ליה בכך ולזכות גמור יחשב לו בכל זאת אין ניח דעתו זאת מחשבה המוכחת שיהיה כמעשה ולכן בשיחרורי עבדים דמוכח לכל דזכות הוא לעבד לצאת מעבדות לחירות ובשום ענין אין אופן כלל להיות חוב להעבד ואף בעבדו של קצין הלא אין ביד העבד לעכב את רבו להוציאו מתחת ידו ולמכרו לעני ואביון ולכן גם ביוצא לחירות מתחת יד אדון קצין הוי זכות לעבד כמו אם היה יוצא מתחת יד עני ואביון וכיון דהזכות של שיחרור העבד הוא ברור בתמידי ונודע לכל לכן זכין לו שלא בפניו והוי כמו אם קיבל השטר שיחרור לידו ממש וכמו כן בגיטי נשים אם היה ביד הבעל למוסרה שלא מדעתה למוכה שחין היה גם גט אשה זכות הנודע ומוכח לכל וגם בגט אשה היו זכין לה שלא בפניו אך כיון דבאמת בגט אשה לא כן הוא דאין ביד הבעל לחוב לה שלא מדעתה ולמוסרה לאחר לכן אף באשתו של מוכה שחין אף דהגט זה הוא זכות להאשה להתגרש מבעלה בכל זאת כיון דאין זכות זה רק באשתו של מוכה שחין זה בלבד אין זה זכות הנודע ומוכח לכל ואין נייח דעתה של האשה בגט זה מחשבה המוכחת שתהיה כמעשה כאלו קבלה הגט היא בעצמה:

שם באותו הלכה אבל אם אמר תנו שטר שיחרור זה לעבדי אינו יכול לחזור בו ולא יצא העבד לחירות עד שיגיע הגט לידו לפיכך האומר תנו גט זה לעבדי ומת לא יתנו לאחר מיתה ע"כ:

דעת רבינו זו הוא כדעת הרי"ף דהוא היה הראשון בדבר אשר חידש החילוק הזה בכונת החכמים דפליגי אדר' מאיר וסברי