יד המלך (לנדא) - א צב

רש"י הלא על הגמרא בעצמה קשה קושיא זו דלר' יהודא אמר רב דאין חילוק בגזרת הרואים בין רה"ר ובין חדרי חדרים א"כ גם באיסור דרבנן אשר בדם אדם מפני גזרת הרואים דיאמרו דדם בהמה הוא אין ג"כ מקום להחילוק בין דם שפירש או לא פירש אמנם אח"כ נתישבתי בדבר ועלה במחשבה לפני דלולי פירוש רש"י אין מהגמרא עצמה שום קושי' דיש בידינו לפרש שטעמא דגמר' לחלק בדם אדם בין פירש ללא פירש דבלא פירש עדיין הדם מאת האדם מינכרי טובא דמאדם הוא וגם הרואים בעצמם לא יטעו לאיחלופי בדם בהמ' משא"כ בפירש דלא מינכרי דמאדם הוא שייך בו הגזרה דאתי לאחלופי בדם בהמה ולפי פירוש זה אין כאן שום מקום לכללא דר' יהודא אמר רב ולכן הקשה הב"ש קושיתו רק על רש"י דמפרש בהדיא הטעם של החילוק בין פירש ללא פירש דבלא פירש ליכא מאן דחזי לי' הרי הורה לנו רש"י דעתו בכוונת החילוק דאם היו אחרים יכולים לראות בלעו היה שייך הגזרה אף בדלא פירש רק העיקר דלא אסרו בלא פירש משום דסמכו על זה דאין ביד אחרים לראות כשהוא בולע דם זה ועל זה שפיר הקשה הא בגזרת הרואים אפילו בחדרי חדרים אסור ואף דבחדרי חדרים בודאי אין רואה הרי לנו דבגזרה זו אין לסמוך ולהתיר במקום מוצנע ואף דבמקום זה אין רואים בכל ענין אסור זה ולפי זה ממילא אין קושיא על הרי"ף ורבינו מברייתא זו דיכול להיות דהם מפרשים טעמא דברייתא כמו שכתבתי דבלא פירש אף אם היו רואים דבולע דם זה אין מקום לעיקר גזרה ומשום דמסתבר להברייתא דכל זמן דלא פירש עדיין מאדם מינכרי מילתא ולא אתי לאחלופי בדם בהמה כלל

ואולם אחר זה נתתי אל לבי לדעת כוונת רש"י בזה גופא דמי הכריחו לפרש טעם החילוק דבלא פירש ליכא מאן דחזי ליה ולמה לא פירש הטעם דבדם זה אפילו היו רואים אותו הוא מותר משום דלא שייך בו גוף הגזרה של דם בהמה וכמו שפירשתי וראיתי כי רש"י הי' מוכרח אל טעם זה דאם נאמר דאף אם הי' רואים היה דם זה ג"כ מותר ומשום דבעודו הדם אצל האדם אין בו מקום לגוף הגזרה של דם בהמה כלל א"כ למה נקיט הברייתא דוקא בדם שבין השינים דמוצצו והלא כל דמו של אדם אשר זבים ממנו גם בגלוי כמו דם הבאה מגידיו בעודם לא כנסו אל כלי או דם חיתוך בשר החי' בעוד לא פירש ג"כ מותר אלא ודאי דעיקור החילוק בין פירש ללא פירש הוא רק דבפירש אל כלי יהיה איזה דם שיהיה ואף דם מהשינים שעל הכיכר אסור ומחויב לגוררו ובלא פירש יש דם שהוא מותר וכמו דם השינים למוצצו ומשום דבדם זה ליכא מאן דחזי ליה ואין בו מקום לגזרת הרואים אבל בכל זאת יש גם כן דם שלא פירש שהוא אסור דהיינו דם אשר בא מאדם במקומות הגלוים אשר אחרים רואים אותו כשהוא בולע אף דיכירו וידעו כי דם זה הוא דם אדם בכל זאת לא ידעו החילוק אשר בין היתר דם אדם לדם בהמה ויבואו להתיר גם דם בהמה אמנם לפי זה גם הרי"ף בהלכותיו ורבינו בפ"ו מהלכות מ"א דכשהביאו דין זה בהיתר דם אדם לחלק בין פירש ללא פירש פרטו גם המה בפרטיות דדם שבין השינים מוצצו ושעל הככר גוררו הרי הורו גם המה דעתם בזה דדם שעל השינים דמוצצו האמור בברייתא הוא בין השינים דוקא אבל במקומות הגלוים אף בלא פירש אסור וממילא אף לדעתם הוי הטעם דמותר בין השינים משום דליכא מאן דחזי ליה וכפירש רש"י וא"כ גם עליהם תסובב קושי' זו כמו על רש"י [ובאמת הדבר תמוה בעיני על רבותי מהראשונים והאחרונים דמפני מה לא העירו ולא התעוררו מאומה לחלק בדם האדם שלא פירש גופא בין דם שבין השינים ובין שאר דם אשר במקומות הגלוים והלא עכ"פ לדעת רש"י כפי אשר ביאר הטעם בפירוש דמשום כך בין השינים מותר משום דלא חזי' לי' הרי אין ספק דעכ"פ לדעת רש"י דם האדם אשר במקומות הגלוים אף בלא פירש אסור ולמה לא הובא שום רמז מדין זה

] והנראה לי לחדש בענין זה דהדבר ברור ונרא' בעליל מכל סוגיות הש"ס המובא בהם ענין זה דהלכה כר' יהודא אמר רב דקאי בשיטתיהו של ר' אליעזר ור' שמעון דכל דבר שאסרן חכמים מפני מראית עין אף בחדרי חדרים אסור ואנו רואין דבפ"ק דביצה (דף ט') במלתא דרב חנן אמתניתן דאין מוליכין הסולם משובך לשובך וכמו כן בפ"ק דע"ז אהא דישב לו קוץ לפני ע"ז לא ישחנה ליטלנה ואם אינו נראה מותר דפריך הגמרא בפשיטות מהא דר' יהודא אמר רב ומדפסיקא להו להגמרא למיפרך מר' יהודא אמר רב ואף דלא היה רק אמורא והתוספת שם בריש פ''ק דביצה התעוררו בזה ונלחצו בתירוצם וכל זה מורה דהיה מקובל להגמרא דהלכה כר' יהודא אמר רב ואולם דבדין זה עצמו של של ר' יהודא אמר רב יש לחלק דהא דאמר ר' יהודא אמר רב דכל דבר שאסרו חכמים מפני מראית העין דאפילו בחדרי חדרים אסור הכונה הוא על אותו דבר עצמו דהיינו דכל דבר אשר נאסר פעם אחת מפני מראית עין אזי נשאר דבר זה באיסורו ואף במקום דלא שייך גזרה זו וכגון בחדרי חדרים נעולים וסגורים לא נסתלק האיסור אשר עליו בפרהסיא לעיני כל רואים משא"כ בשני דברים חלוקים ונפרדים אשר אחד מהם אחרים רואים אותו ויש בו גזרה דמראית עין והשנית עיקרו הוא בסתר ולא הותחל בו מעולם כל עיקר ענין גזרה דמראית עין בענין זה אף ר' יהודא אמר רב מודה דדבר זה אשר אין בו מעיקרו כלל ענין גזרה זו הוא מותר ואין בענין זה מקום כלל להא דאסרו חכמים משום מראית עין כלל וכן בדם שעל השינים אין שום מקום כלל לדין זה של ר' יהודא אמר רב לאסרו משום דדם שעל הככר והגופות מחולקות ובדם שבין השינים מראשית מציאותו לא הותחל בו מעולם גזרה זו ולא נאסר מעולם כלל מפני מראית עין רק דאותו דם אשר פירש כבר מהשינים והוא והוא על הככר אותו דהנאסר מפני מראי' עין ובאמת אותו דם אשר היה פעם על הכיכר אף בדעבד אם עבר ולקחו לתוך פיו בין שיניו מחויב להקיאו דבאיסורו הראשון קאי וכדר' יהודא אמר רב ובאמת אנו רואין דבכל מקומות אשר הובא בגמרא מימרא זו דר' יהודא אמר רב כולם מעין סוג זה המה דאות עשיה עצמ' אשר אשר נאסרה מפני מראית עין יהיה אותה עשיה עצמה אפי' בחדרי חדרי' אסור וכמו בשוטחן בחמה וישב לו קוץ כשהיה מהלך לפני ע"ז ובפרק במה אשה (דף ס"ד) גבי פוקק זוג בצואר בהמתו ומטייל עמה בחצר ותמוה מאוד על הרב בעל ספר באר שבע אשר הראה כחו וגדלו בספרו כחד מן קמאי ואיך לא שם לבו על חילוק נכון וברור כזה

שוב נשאתי עיני וראיתי דגם הבעל מנחת יעקב וגם בתשובת חות יאיר סימן ק"נ נעלם מהם סברא זו שכתבתי וגם המה הקשו קושיא זו שהקשה ב"ש ונדחקו בתירוצים והיותר תמוה על הרב בעל חות יאיר דתירץ דבדם שעל השינים לא שייך איסור בסתר מחמת גזרה של מקום פרהסיא דאפילו יהיה בשוק בפרהסיא עם המוני בני אדם אין רואה אותו דמי יודע מה בפיו ומלבד כי נעלם מן אור עינו דתירץ זה כבר נאמר בתוס' פרק במה אשה דף ס"ב] כש אהא דמקשה הגמרא על היתר קמיע ברה"ר ואף דנקט ליה בידיה והתניא ר' אושיעא אומר דבטבעת מותר ללבוש ובלבד שלא יאחזנו בידו והקשו בתוספת וז"ל תימא לר"י אימא דבידו אינו אסור רק משום מראית עין וכמו קושר בשיר ובטבעת וכיון דאינו אלא מדרבנן לא שייך למגזר דילמ' אתי לאתויי ואומ' ר"י דשלא יאחזנו בידו משמע אפילו בקומצו דליכא מראית העין אלא איסורא דאורייתא איכא ואפילו למ"ד דכל דבר שאסרו חכמים מפני מראית עין אפי' בחדרי חדרים אסור הכא לא שייך למיגזר דאפילו עומד בשוק ונושאו בקומצו אין כאן מראית עין ע"כ וזה ממש תירוצו של הבעל חות יאיר אלא דגוף הסברא זו של התוספת אינה מובן כלל דמה בכך לכשאוחזו בידו ואצבעותיו מקומצות אין רואה אותו הא עכ"פ כאשר פותח את ידו הכל רואין אותו ואם כן כמו שאסרו בחדרי חדרים כשדלתותיו וחלונות נעולות וסגורות אין רואה משום רשות הרבים כמו כן יש לנו לאסור כשאוחז הטבעות ברה"ר בידים מחומצות אף דאין בהם שום מקום למראית עין משום דהוצאות אותו טבעת עצמו נאסר עכ"פ ברה"ר לנושאו בידים פתוחות ודברי התוספת אלה צריכים עיון

פרק כ"ד הלכה ז' אין עונשין בשבת אעפ"י שהעונש מצות עשה אינה דוחה את השבת ע"כ

וכתב המשנה למלך וזה לשונו נסתפקתי בהא דכתב רבינו בפרק א' מהלכות רוצח שהרודף אחר חבירו ניתן להצילו בנפשו. ויש בזה עשה דכתיב וקצותה את כפה ול"ת לא תחוס עינך עליו לכן הרודף אחר אחת מכל העריות חוץ מן הבהמה ניתן להצילו מן העבירה בנפשו. אם היה זה בשבת מהו לחלל השבת בשביל הצלתו מן העבירה והנה ברודף אחר חבירו להרגו פשיטא לי דמחללין שבת כדי להצילו דאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש. ודמו של רודף כבר התירתו התורה ובשביל שהוא שבת פשיטא נניחנו להרגו אך מה דמספקא לי הוא ברודף אחר אחת מכל העריות דאף שהתורה התירה דמו אפשר שלא נחלל שבת ויש דוגמא לזה שהרי אף שהוא מ"ע להרוג מחוייבי מיתת ב"ד מ"מ הוזהרנו שלא לענוש בשבת וא"כ ה"נ ברודף אחר הערוה. דמה שניתן רשות להרגו אחד מן העונשים הוא ואפשר שלא נחלל שבת עבור זה עכ"ל והנה מ''ש המ"ל דברודף אחר חבירו להרגו דפשיטא ליה דמחללים שבת דאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש. ולשון זה ברור מללו דהמ''ל כתב זאת מדעתו דנפשיה וסברת עצמו כאשר כתב טעמו בצידו. וחמי' על המ"ל אשר עיניו כיונים על אפיקי הש"ס ואיך נעלם מאור עינו דהוא גמרא מפורשת דברודף להרוג נפש מותר להרגו בשבת דבפרק בן סורר מייתי הגמרא ברייתא יש לו דמים בין בחול ובין בשבת אין לו דמים בין בחול ובין בשבת ופריך הגמרא בשלמא אין לו דמים בין בחול ובין בשבת איצטרך ס"ד אמינא