יד המלך (לנדא) - א עו

ולא העושה מקצתה ולכן לרבנן אף אם שנים היו העושים רק דתכונת עשיות מלאכה זו הוא רק עפ"י שנים הרי עכ"פ גם במשכן היה מלאכה כזו קרוי כולה על כן אין זה בכלל המיעוט של בעשותה ולפיכך לרבנן שאינו יכול כ"א לעשותו דאין לנו מיעוט בפני עצמו על זה לשנות עשיות שנים ממלאכת המשכן ובמיעוט דהעושה כולה ולא מקצתה ג"כ אינו נכלל דהא דמיא למלאכת המשכן על כן לרבנן חייבים בזה

ובדרכינו זה יבואר לנכון כונת הגמרא בפרק הכונס (דף ס') בהא דהמלבב ולבתו הרוח אם יש בלבויו כדי ללבות חייב ואם אין בלבויו כדי ללבות וגם לא ברוח. כדי ללבות ונצטרפו יחד ולבו פטור ופריך הגמרא ואמאי ליהוי כזורה והרוח מסייעתו דחשבינן במלאכת שבת כאלו עשה הוא המלאכה לבדו ומשני כי אמרינן זורה ורוח מסייעתו הני מילי לענין מלאכת שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה אעפ"י דלא הוי רק גרמא בעלמא בהכי חייבה תורה כיון דמלאכה זו עיקר עשייתה הוא ע"י רוח אבל הכא גרמא בעלמא הוא וגרמא בניזקין פטור ע"כ. ודברי הגמרא אלה. צריכין ביאור דהיכן מצינו דבמלאכת שבת יהיה גרמא אסור ואדרבה דאנן קיי"ל כרבנן דר' יוסי בפרק כל כתבי דף ח''ך) דגרם כיבוי מותר ואפילו לר' יוסי דאוסר בגרם כיבוי היינו משום גזרה דאתי לכבוי בידים אבל היכי. דלא שייך גזרה זו אף ר' יוסי מודה דגרם כיבוי מותר וכמו כן כתבו גם התוס' בהדיא בס"פ כירה (דף מ"ז) ד"ה לימא. ואין לנו גרם גדול משנים שעשו מלאכה דהיה עכ"פ כ"א גורם להעשיה ובכל זאת כיון דכ"א מהם לא עשה כל המלאכה כולה על ידו פטורין ואיך נאמר דבמקצת מלאכה גמורה יהיה פטור ובגורם יהיה חייב והנה גם הרא"ש שם במקומו הרגיש בזה וכוון לתקן זאת בתוספת לשונו אשר הסביר לחייב על גרם כזה משום דמלאכה זו עיקר עשייתה ע"י הרוח אבל אין עדיין בסברא זו די באר דמה בכך דעיקר המלאכה הוא בענין זה הלא בכל זאת כיון דהרוח היה מסייעו הרי לא עשה הוא רק מקצת מלאכה ואף דהתורה חייבה בהכי מ"מ קשה דנילף מזה לכל מלאכת שבת דחייב אף בעשה מקצתו ולפמ"ש ניחא דכונת הגמרא הוא דשאני מלאכת שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה והיינו משום דכל עניני מלאכת שבת הם רק דומיא דמלאכת המשכן וכמו כן פירש רש"י בפ"ק דחגיגה אהא דקאמר שם הגמרא על מלאכת שבת דהרריו תלוים בשערה משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה וכתב רש"י וזה לשונו ומלאכת מחשבת בשבת לא כתיבא אלא במשכן הוא דכתיב ולפי שסמך בפרשת ויקהל פרשת שבת למלאכת המשכן אנו למדין מלאכת מחשבת לשבת וכיון דמלאכת הזורה אי אפשר להיות מבלעדי סיועת הרוח הרי גם במשכן היה ג"כ מלאכה זו בסיועת הרוח וממילא אף שעשיות ידי אדם במלאכה זו אינו רק מקצת מלאכה בכל זאת האי מקצת מלאכה כולה מיקרי דהא גם במשכן לא היה במלאכה זו רק מקצתה מעשה ידי אדם ובכל זאת היה קרוי מלאכה וכמו שכתבתי לעיל גבי אין כל אחד יכול לעשותו וזורה והרוח מסייעו דכיון דאי אפשר לזרות מבלעדי הרוח הוי עשיות מקצת מלאכה של האדם מלאכה שלמה כמו עשאוהו שנים ואין ביד אחד מהם לעשותו ואף דלר"ש פטורים בעשאוה שנים אף דאין ביד אחד לעשותו בכל זאת בזורה ורוח מסייעתו אף לר"ש חייב דלפי מה שביארתי גם ר"ש מודה דבאין ביד אחד לעשות הרי מקצת העשייה של כ"א כולה מיקרי רק דלר"ש אין כונת מיעוט הקרא של בעשותה למעט שנים משום דבעשיות כ"א אינו רק מקצת מלאכה רק דהתורה הקפידה דאף אם היה עושה כ"א כולה דלא יהיה חייב רק כשאדם אחד לבדו הוא העושה אבל בעשאוהו שנים פטורים והנה קפידת חק זה אין מקומו רק בעשאוה שני בני אדם דעל זה יש מיעוט דבעשותה דקאי על עשיות אדם אחד דוקא משא"כ בזורה והרוח מסייעתו דלא היה עוד אדם אחר עמו במלאכתו ואין זה בכלל המיעוט דעשאוהו שנים ובעצם המלאכה אף דהרוח מסייעתו בכל זאת מחמת שגם במשכן היה כך תכונת מלאכה זו גם מקצת עשיתו של האדם מלאכה כולה מיקרי לכן בזורה והרוח מסייעתו אף לר' שמעון אין מקום לפוטרו

ובדברינו אלה אשכחנא פתרי להתמיהות העצומות אשר בסוגיא דרפ"ק דשבת [דף ז'] דפריך הגמרא אפטורי דמתניתן בפשט הבעה"ב את ידו לחוץ ונטל העני מתוכה או שנתן לתוכם והוציא דשניהם פטורין ואמאי והא איתעביד מלאכה מביניהו ומשני מהא דתניא רבי אומר מעם הארץ בעשותה העושה את כולה ולא העושה את מקצתה יחיד ועשה אותה חייב שנים ועשו אותה פטורין איתמר נמי אמר ר' חייא בר גמדא נזרקה מפי חבורה ואמרו בעשותה יחיד שעשאה חייב שנים שעשאוה פטורין ע"כ לשון הגמרא והנה לא נודע כונת הגמרא דהלא בסוגיא דפרק המצניע שהבאתי מייתי הגמרא דבין לר' יהודא דסובר דבקרא זה דבעשותה לא נאמר רק תרי מיעוטי ובין לר' שמעון דסובר דתלתא מיעוטי נאמרו בקרא זה עכ"פ לתרויהו קאי מיעוט אחד בקרא זה על זה עוקר וזה מניח וא"כ למה בסוגיא זו דרפ"ק דשבת הביא הגמרא הא דעשאה כולה ולא עשה מקצתה והא דעשאוה אחד ולא דעשאוה שנים ואמאי לא הביא הגמרא הדרשה המיוחדת לזה דבשביל כך כשנעשה העקירה ע"י העני וההנאה ע"י הבעה"ב או להיפך שניהם פטורין ואף דאיתעביד המלאכה מביניהו משום דמיעט רחמנא בזה עוקר וזה מניח דשניהם פטורים הן אמת דזה גופא קשה דלמה לי דרשה מיוחדת לזה עוקר וזה מניח הלא בלא"ה כשאחד עוקר והשני מניח לא עשה כ"א רק מקצת מלאכה ושנים שעשאוה פטורים ואולם גם זאת לא פירשו לנו רבותינו דאמאי בא לימוד מיוחד על זה. גם לא ידענו דעל מה ולמה בסוגיא דפ"ק עירב הגמרא להביא שני הלשונות יחד למעט העושה מקצתה וגם שנים שעשאוה והלא בפרק המצניע הובאו כ"א משתי הלשונות אלה בפלוגתא דר' יהודה ור' שמעון דר' יהודא הביא המיעוט דבעשותה על העושה כולה ולא העושה מקצתה ור"ש הביא המיעוט על יחיד בעשותה ולא שנים שעשאוה וכבר הבאתי דהתוס' שם בפרק המצניע התעוררו שם על שינוי לשונות אלה האמור בפלוגתא זו ואולם עכ"פ מיעוט תרויהו דהיינו העושה מקצתה וגם שנים שעשאו לא נאמר לא בדברי ר' יהודא ולא בדברי ר"ש והגמרא הרכיב שני שינוי לשונות שתיהן יחד והתוס' שם ד"ה בעשותה הרגישו בזה ודחקו לישבו דהוא כפל לשון ושתי הלשונות יחד לא קאי שתיהן רק על המלאכה שיהיה דוקא כולה ולא מקצתה אבל לא על העושה אם הוא אחד או שני בני אדם

ופקחתי עיני וראיתי ונתתי אל לבי לדעת דעל מה ולמה בסוגיא זו דרפ"ק הביא הגמרא מיעוט זה דבעשותה מברייתא בשם רבי והבעל מסורת הש"ס ציין על זה דהוא גם לקמן [דף צ"ב) ורמז על סוגיא דפרק המצניע שהבאתי ובאמת לא נמצא שם שום רמז מברייתא זו בשם רבי ולא נאמר שם מיעוט זה רק בפלוגתא דר' יהודא ור' שמעון אבל בפלוגתא זו לא נזכר רבי כלל וגם לא הובא בדברי אחד מהם המיעוט על שתי שינוי לשונות יחד והנה כל זה מורה בעליל. דכונת הסוגיא ברפ"ק היה על ברייתא מיוחדת אשר היה מקובל להגמרא בשם רבי ובברייתא זו שנה רבי המיעוט זה של בעשותה על שתי הלשונות יחד האמורים בפלוגתא דר' יהודה ור"ש דהיינו למעט עשיות מחצת מלאכה. וגם שנים שעשאוה אמנם זה גופא צריך טעם נכון דלמה שביק הגמרא להביא דעת ר' יהודא ור' שמעון דשניהם דרשו עכ"פ מיעוט זה של בעשותה ולדעת שניהם עכ"פ נכון הדבר במתניתן דאף דאיתעביד המלאכה מביניהו שניהם פטורין ומי הכריח להגמרא להביא ברייתא זו השנויה בשם רבי, ובפרט דלדברי התוס' שם ד"ה איתמר לא מיתניא ברייתא זו בי ר' חייא ור' אושיעא והנה בכדי להשות עמעומים האלה. ולהעמיד הכל על נכון חשבתי דרכי שני הסוגיות דרפ"ק ודפרק המצניע ועלתה בידי דבמיעוט זה של זה עוקר וזה מניח המובא בפרק המצניע בדברי ר' יהודא ור"ש אין הכונה למעט היכי דהעקירה וההנחה היתה נעשה ע"י שנים לפטרם מחמת דכ''א לא עשה רק מקצת מלאכה וכל המלאכה כולה נעשתה ע"י שנים דעל זה לא היינו. צריכין לשום מיעוט כלל. דעל זה יש לימוד פרטי בפני עצמו בכל המלאכות כולן דאינו חייב עד שיעשה כל המלאכה ולא מקצתה וגם מבלעדי מיעוט הפרטי של זה עוקר וזה מניח לא היה נשתנה עכ"פ מלאכת הוצאה מכל שארי מלאכות דאינו חייב בהם על מקצת מלאכה ולכן אם העקירה לבדה וההנחה לבדה לא היתה כל אחת רק מקצת מלאכה לא היה מקום בהם לשום מיעוט דהיה נכלל בכלל המיעוט דבעשותה כולה ולא העושה מקצתה ועיין בתוס' שם ד''ה חד שהתעוררו על זה, ונלחצו מאוד בתירוצם ואולם לדעתי המיעוט הפרטי אשר על זה עוקר וזה מניח הכונה הוא משום דבאמת במלאכת המשכן היה גם עקירה לבדה והנחה לבדה ולפיכך גם במלאכת שבת דממשכן גמרינן לה היה הדין דיהיה חייב ג"כ על העקירה לבדה וגם על ההנחה לבדה דכל אחת מהנה מלאכה שלימה מיקרי. ולהכי איצטריך על זה מיעוט בפני עצמה דלענין זה אינו דומה מלאכת שבת למלאכת המשכן דבמלאכת שבת ההוצאה קרוי מלאכה עד שיהיה בה שניהם עקירה וגם הנחה. והא דהביא הגמרא במיעוט הזה דבא למעוטי זה עוקר וזה מניח אין הכונה דמגוף המיעוט ממעטינן זה עוקר' וזה מניח דאי אפשר לומר